המוזה שלי

קולות איוושת העלים,

הנרמסים תחת מגפיים בוטשים. 

קולותיהם של קלגסים,

נועצים קלשונותיהם ומחפשים. 

ורק ילדה אחת אחוזת אימה,

לא תפר את הדממה. 

קולה נדם,

לא עוד ישמע. 

ורוחה איתנה,

ממתינה. 

עוד יבוא הרגע בו תהא חופשיה,

ואת הדומיה תחליף בת שחוק,

תחת עצב ופחד,

יתמלא פיה בקול מתוק. 

כקולות ענבלים בפעמוני דרור,

שוב תזכה בחופש לאהוב ולבחור.