האישה הזו...מהרגע שפגש בה ידע.
הריח המתוק שעטף אותה, מבשם אותו במגעה, מעורר בו חיות וחיוניות.
המבט בעיניה, קמטוטי הצחוק שנקוו בצידי שפתיה האדומות כתפוח בשל וטקסטורת המשי המופלאה של עורה.
בפעם הראשונה שפקח עיניו לצידה חילחלה בו התחושה כי דרכיהם יצטלבו לשנים ארוכות.
קולה הענוג לחש באוזניו הבתוליות אהבה כמנגינה המסתלסלת עמוק אל שורשי ההוויה.
הוא מביט בה כעת,
גופה מונח פסוק איברים על הספה בסלון, שמיכת פיקה מוטלת ברישול על גופה, זורקת כתמי צבע הנשברים בקרני השמש הבוקעות מהחלון הרחב.
טרם בואה לא ידע אהבה מהי, מהי אותה תחושה המכווצת את הבטן והנשמה, שולחת פולסים מהלב אל המוח ובחזרה.
למרות פער הגילאים ידע כי אין דבר היכול להעיב על אושרם.
הניגון בקולה היה שמור רק לו. רפרוף שפתייה על לחייו והסיפורים שסיפרה לו טרם נרדם לצידה מילאו את ליבו וחיזקו את גופו.
כעת פסע בצעדים קטנים ומהוססים לעברה, מסיט בעדינות את השמיכה ואת כתפית הסטן וחושף שד צחור ועסיסי.
עיניה נפקחו לכדי סדק צר מתמקדות בו,
"קמת רעב אוצר שלי יפה?" מלמלה בקול עדין בעודה מצמידה את שפתי התינוק שלו אל הפטמה המזדקרת .
איך תמיד היא נכונה עבורו,
מדירה שינה מעיניה למענו,
מי אם לא,
אמא שלו.