התחבטתי רבות האם להעלות את הפוסט, כתבתי שלא כהרגלי מספר גרסאות ולבסוף בחרתי לפרוט את התחושות בדרך הפשוטה ביותר.
דיבור.
דיבור קולח כמו שטף של דמעות העולות ממעמקי הקישקע ומפלסות דרכן אל תעלה הממוקמת בקצה העין ומשם נשפכות כמפל על הפנים.
מה יש באיש הזה שגרם לי לבכות? מהו אותו כפתור שרבים לפניו ניסו לפצח אצלי וללא הועיל?
אולי זו הדרך בה הוא מקלף אותי בלי חוכמות? חודר שכבה אחר שכבה בדרכו העדינה והנחרצת, מפלח את שכבות ההגנה שנבנו בעמל רב כדי להגן על האיברים הפנימיים?
תמיד טענתי שכאב גופני, גם הקשה ביותר, הוא בר חלוף ובודאי נסבל. האנדורפינים שהגוף מפריש בחשיפה לכאב ממושך הם המייצרים את הספייס, אותה תחושת ריחוף שרבים כאן מכירים.
המקום בו המוח והגוף חוברים יחד בין הכרה וערפול חושים להרמוניה של שקט ושלווה מטורפים.
כולכם ודאי שמעתם, לא בהכרח חוויתם ועדיין...כאב פיזי הוא לא מתכון לדמעות.
המון שאלות עולות בי, המון טלטלות, קפיצות בין בטחון ופחד, בין רצון להשתבלל ובין ההבנה שפתוח הכי נכון לי.
אז מה קרה באותו יום שגרם לי להתפרץ בבכי כך?
בעודי נתונה בידיו, נחקרת, נחדרת, נפלשת ללא הרף הכתה בי הידיעה שזו אני שם, פרושה כך, הכי חשופה בעולם, כל האמת שלי בידיו, אין מחסומים.
והפחד...הפחד המטורף שמשתלט ברגעי ההבנה, השיתוק האוחז בגוף וההכרה שהנה זה בא, אותו קתרזיס מיוחל, כמו בלנדר המועך את כל האיברים הפנימיים והדמעות נשפכות ממני.
הוא לא מתבלבל ובודאי לא מבקש לנחם, הוא מבין.
הוא אוסף אותי אל בין זרועותיו ושותק איתי. בחום גופו הוא מאפשר לי להמשיך ולהוציא את עצמי עוד כמה צעדים החוצה מהשריון.
שוחחתי היום עם חבר עבר על המשמעות הנפשית של עשייה בדסמית, על עומקה של התמסרות והקשר הנפשי שהיא יוצרת.
אני שועלה ותיקה בסצנה, עשיתי דבר או שניים ועדיין,
הזכות לדמעות שלי שמורה לאיש ההוא.
לאותו קסם המהלך עלי, המעמת אותי עם הפחדים, עם הרצון לברוח ושם לי גבולות ברורים.
מי גשמים משמשים לטהרה, הם נאספים ועושים דרכם אל המקוואות המנקים את חטאינו האפלים ביותר.
מי דמעות משמשים להזדככות נוספת, הם מחלחלים דרך כל הגוף ומנקים עמוק את הנשמה.
כל מילות התודה יתגמדו מול כוחה של אותה דמעה.
כל הנסיון והבטחון המזויף, מול הוכחה נחרצת של אמת בטיפה ועוד טיפה.
כל זאת ועוד,
שלך.
