המוזה שלי

שבת, שמש נעימה מלטפת שלוש סוטות בחוף הים.

בירות ושיחות מטורפות על גרון עמוק, מכות והשפרצות וכל זאת באנגלית קולחת.

שתי חברותי לבירה, האחת אמריקאית והשניה אנגליה, ראו זרג או שניים בימי חייהן וגם חוו הצלפה הגונה.

תוך כדי פטפוט אומרת האחת, מעניין מה חושב מי ששומע אותנו כעת.

הרי זה ברור, אני עונה לה. גם ללא מחסום השפה לו יבינו בודאי לא יאמינו!.

שיחות בדסמיות הן כה מופרכות שגם ללא טרמינולוגיה מדובר בשפה זרה לחלוטין לונילים.

ניסיתי זה מכבר לשתף חברה ונילית, בחוויות אישיות ממפגש עם האיש ההוא.

היא הביטה בי בעיינים משתאות ואמרה בפשטות:

אני לא מבינה אותך.

אני שמחה, עניתי לה.

העיקר שהוא מבין.

תודה לאל שאני מוקפת חברים וחברות מכילים ומבינים, כאלה שמפרגנים ולא שופטים.

חברים שניתן לחלוק איתם גם את ההזויים שבסיפורים ותמיד יאמרו את הדברים הכי מפרים.