יומולדת אתמול לשני חברים קרובים והאיש שלי מודיע שהוא מצטרף. אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לדעת שהוא יהיה שם איתי, במקום המוכר והביתי שלי,עם החברים שהולכים איתי כל השנים. לחלקם סיפרתי בכמה מילים שאני נפגשת עם בחור מהקהילה כבר חודשיים, קצת חושששת לספר יותר לעומק,גם כי זו רק התחלה ולא בא לי שיחשבו שזה עוד שגעון חולף שלי וגם כי האיש שלי כפי שכבר סיפרתי הוא סוג של פתיליה. גם איתי הוא נפתח לאט נורא,אז הגעתי למסקנה שנכון יותר יהיה חשיפה בהדרגה. קודם שיגלו על קיומו ואז אספר על מהותו ומקומו בחיי.
מה גם שכל השנים האחרונות מאז נפרדתי מבן הזוג השולט,רק שלטתי אני,עבר זמן רב מאז קיבלתי עלי מרות או בעלות ובכל המסיבות של הקהילה תמיד הגעתי עם נשלט כזה או אחר אשר לרוב שימש נותן שירות למי מחברי שנזקק לכך.
צחקו עלי שאני מחליפה אותם כמו גרביים,שאינני זוכרת את שמם. רוב הטענות מבוססות דיין,כאשר אני לא במערכת יחסים קבועה (מה שלרוב לא באמת קורה) אני משתעשעת בשליטה פומבית ותובענית. אין פשרות ואין התייסרות. אם אתה תחת חסותי, עליך להיות הכי מוקפד ומדויק עבורי.
הערב מתחמם לאט מאד באופן יחסי, עוד אנשים מגיעים והנה מתחילות קשירות. אני רוצה שהאיש שלי יקשור אותי ולא בטוחה שיסכים שם לעייני כולם. הוא ללא ספק הרבה פחות פומבי ממני. אז אני פונה לבעל הבית וחבר ותיק ויקר ומבקשת ממנו סספנשן שהופך ברגע הביצוע לקשירה הדוקה בטירוף שתולה אותי כשכל האיברים הפנימיים מאיימים להמעך בתוך כלוב הצלעות.
האיש שלי עומד מולי ומביט בי מחזק אותי. במקביל שואל בעל הבית שהבין בשלב מוקדם מאד מי הבעלים שלי ומי מבצע את הקשירה בעבורו כנותן שירות אדיב, " למי את שייכת?" לאיש שלי. אני עונה בפירורי מילים כואבות. שוב ושוב הוא שואל ומוסיף, "האדון שלך, אוהב כאב?" כן, אני עונה ומנסה לא להתפרק שם בין החבלים. "אז תסבלי עבורו!" הוא מודיע ומהדק קצת יותר. אני מביטה בעיינים המלטפות של האיש שלי, חייבת להצליח להחזיק מעמד לפחות עוד קצת. להתגבר על כאב החבלים החורכים את עורי שם בגובה.
אחרי דקות שנידמו כנצח אני מבקשת לרדת. האיש שלי,האדון של גופי וליבי אוחז בי רועדת ומסוחררת ומלווה אותי אל הספה, מניח את ראשי לרגליו ומכסה אותי בשמיכה.
אני מתכרבלת בו ומרגישה כל כך מוגנת ומוכלת. יש בשקט שלו משהו שמהלך עלי קסמים. הוא חופן אותי בתוכו וכלום שוב לא קיים מלבדו. תחושת ספייס אולטימטיבית למגע ידיו ונוכחות גופו.
אנקדוטה אחת משובחת מתרחשת במפגש בין אדון ליבי וגופי ונשלט עבר שלי, אדוני מבקש שאגש להביא לו שתיה מהבר. עייני הנשלט נפערות בתדהמה..."מה קורה כאן?" הוא שואל מודאג. לא מצליח להבין כיצד נוצר מצב בו אני משרתת אחר ולא משרתים אותי.
האדון שלי מחייך בפה גדול ושואל אותו תוך שהוא מביט בי מתכווצת ממבוכה. " תרצה שהיא תמזוג שתיה גם לך?". לאאאאאאאאאאא! אני מזדעקת בקול חלש ושפת גוף מתפרצת.
והאדון צוחק בקול גדול וחובט בעכוזי בדרכי אל הבר.
מאותו הרגע הנשלט בדימוס לא מפנה את פניו אלינו אלא ברגעים חטופים,ניכר שהסיטואציה מסובכת לו.
האיש שלי שואל אותו " מה לדעתך מתאים לה יותר? נשלטת או שולטת?" "ללא כל ספק שולטת" עונה האחרון ללא היסוס ומוסיף ומפליג בשבחיי מעללי והמוניטין שצברתי.
כל ההתרחשויות האלה גורמות לי להיות שלימה יותר עם מקומו של האיש הזה בחיי, להצליח להתחבר למקום הנשלט בתוכי ללא היסוס ולא שאלות מיותרות. אז נכון, אני עדיין בן אדם חזק מאד ואני מניחה שלולא נוכחות האדון בחיי הייתי ממשיכה לשלוט ביד רמה.
אבל ביננו? מה כל זה משנה? הרי מה שבאמת חשוב זה מה עושה לי טוב. מה גורם לי להירטב במח ובגוף.
אני מסירה את שאריות האגו ומניחה אותן במרחק ניכר.
אני כאן אדוני, לשירותך ככלי למימוש תאוותיך, כמשרתת לגחמותיך, כערימת חורים זמינה, ככלבה,כזונה,כאישה חזקה שבוחרת בכל רגע נתון את מקומה.
לרגלייך איש שלי.
בגאווה.