המוזה שלי

אני טקסט פוליטי...

אתמול שוחחתי מעט על פוליטיקה, ידוע לכל מי שמכיר אותי כי אני שייכת לצד השמאלי ביותר של המפה.
מאז יומי הראשון כבוחרת ויש להניח שעד האחרון.
משחר ילדותי חיי שלובים בחיי שכני הערבים. משחקים משותפים כילדים ובהמשך המציאות השתנתה. אני התגייסתי והם נותרו בכפר איש איש ועיסוקו.
תקופת הצבא העמיקה אצלי את ההבנה שחייבים שינוי משמעותי בתפיסה האנושית.
מציאות החיים הקשה המתרחשת לנו מתחת לאף חייבת התייחסות.
הרי מה מבדיל אותנו מעמים אחרים המתעמרים בשכניהם? מה למדנו אנחנו מפשעי שינאה שהמיטו עלינו אסון בלתי יתואר?
אז אני לא מפגינה ולא יוצאת להשתלח בחיילים, אני מכבדת את הצורך שלנו בהגנה מול מציאות לא שפויה אבל במקביל אני מאמינה גדולה בשיוויון.
אני בוחרת שלא לבחור את חבריי על צבעם, גזעם ומינם.
אני בוחרת אותם על האור שהם מביאים לחיי.
אני שותפה מלאה לכאבם, על היותם סוג ב' במדינה שהיא בית יחיד גם עבורם.
אז תאמרו שיש מספיק מדינות ערב והם מוזמנים לארוז, אנחנו כבר נסייע בהובלה?
הם ילידי הארץ, שורשיהם נטועים בה בדיוק כמו אלו שלי.
הם לא נחלקים לשני סוגים,
הערבים הסתומים שעובדים בבניין והחכמים שלומדים הנדסה בביר זית כדי לייצר את מטען החבלה הבא.
הם אנשים כמוני וכמוך,
עם שאיפות וחלומות לעתיד טוב יותר.
בו גורלם לא יהיה נתון בידי אנשים המקטלגים אותם על שייכותם הדתית לאומית.
במדינה שנותנת להם הזדמנות שווה.
אני שמאלנית מנייקית גאה, כזו שעשתה שליחויות ציוניות בחו"ל ושירתה בקרבי ועדיין מאמינה בכל הלב שהדרך לשלום מתחילה בהדברות, בשיוויון הזדמנויות ובאהבה.
נאיבית? אולי.
עדיין לא מוכנה לבחור דרך אחרת.
יש מספיק אדמה לכולנו, אין מספיק דם שיעצור את האיבה.