המוזה שלי

הוא נוגע,
לא נוגע,
קל כפרפר.
מרפרף ופוגע,
לא נשאר.
ומשק כנפיו העדין,
חודר את כולה,
באותם רגעים של עונג,
היא לו והוא לה.
שפתותיה יונקות את נוזליו,
הוא מפליט אנחה וגומר.
עוד רגע קטן,
חיוך.
הוא יוצא אל פרח אחר.
וזכר הטעם ההוא,
עמוק בתוכה שמור,
עד הפעם הבאה שיגיע,
וימתיק עימה סוד קסם נצור.