יצאנו בלילה, שריקת הרוח היתה כמנגינות אלפי חלילים ופסיעותינו המדודות ריסקו עלים יבשים שכיסו כמרבד חום ירוק את השטח.
יגאל היה הראשון בטור, מאחר והיה מנוסה במסעות מסוג זה, היה רק טבעי שניתן לו את ההובלה.
המסע תוכנן בדקדקנות מופתית, צידה נארזה ובגדינו הותאמו לתנאי השטח.
עוד כעשרים קילומטר, הגענו ליעד. אמר יגאל בקולו הסמכותי, הרימו את הקצב.
כל האימונים שעשינו בחודשים האחרונים השתלמו. למעט אורן שהתלונן על כאבי שרירים כל החבורה פסעה בגאון ובסדר מופתי.
ההכרות ביננו היתה רבת שנים, כל באי המסע הגיעו בשלב כזה או אחר לפאב של עמוס. עד מהרה גובשה לנו חבורה מרשימה תוך הקפדה כמעט מקודשת על מפגש דו שבועי בפאב, ללא בני זוג היינו מתכנסים ודנים בנושאים שונים ומשונים מעולמינו.
לצורך המסע לקחנו כולנו חופש מהעבודה ומהבית, תחושת הפחד נמהלה בריגוש מטורף ואמביציה אינסופית.
מה גם שהעובדה כי למעט חברי החולייה, אף אחד לא ידע לאן היו נשואות פנינו.
אחרי שעות של הליכה יצאה השמש, למרות שהיינו ערוכים, קפחה על פנינו והזיעה נגרה על הבגדים.
אף אחד לא העיז לאמר מילה. המשכנו לצעוד כך עוד שעות ארוכות, חבורת גברים למודי קרבות ומלאי אגו.
המסע כולו ארך שישה ימים, במהלכו צחקנו, בכינו, אכלנו, שתינו ובעיקר העמקנו את תחושת השותפות בסוד.
כולנו ידענו שבכדי להגיע יש להשקיע.
הבקתה הוסתרה מעין כל על ידי גיבוב של מתכות מחלידות וענפים סבוכים.
שנה עברה מאז הפעם האחרונה בה ביקרנו פה וכעת בזרועות צרובות שמש התחלנו לפלס את הדרך אל הפתח.
שעתיים מאומצות חשפו דלת חומה, כולנו כאחד החסרנו פעימה. ההתרגשות היתה בשיאה, ניתן היה לשמוע את הלמות הלב מבעד לחולצות הרטובות מזיעת המסע.
יגאל הביט בנו במבט אוהב ואמר, כניסה שקטה, מקלחות על פי הרשימה ובעוד שעה בדיוק התכנסות בסלון.
מדהים שהצלחנו למרות כל הקשיים בדרך להגיע בדיוק שעה לפני שידור האירוויזיון!.