אני מקווה שכאן לא ישפטו אותי. כאן אוכל להישאר אנונימית.
בעולם אליו אני משתייכת, אין מקום לטעויות.
קוראים לי בילהה ואני ילידת מאה שערים ( שכונה חרדית ותיקה בירושלים, לטובת מי שלא מכיר). משפחתי שייכת לישוב הישן ואבי סבי עליו השלום הקים את אחד הכויללים המובילים בעיה״ק.
גם אני כחברותי בחרתי במסלול הבטוח לשידוך מוצלח. לימודים בבית יעקב, המשך בסמינר, התמקצעות כמורה וכעת לאחר שהשלמתי את לימודי מתחילות השדכניות להתקשר ולהציע את מיטב הבחורים עבורי.
למען האמת, אני חוששת מאד. מעולם לא ידעתי גבר ואף לא החלפתי מילה עם אחד שאינו ממשפחתי הקרובה.
נערות שתומתן נפגמה במגזר שלנו, קלונן נישא למרחקים ואף בחור הגון לא ירצה בהן.
משפחתי משתייכת לחסידות ״תולדות אהרון״ חסידות ירושלמית ותיקה וקיצונית.
נשות המגזר מגלחות את שערן ביום שלפני החתונה על מנת לא לחשוף ולו קצוות שיער אחת אפילו בפני בעלן לעתיד.
הגברים מתהלכים במכנסים המקופלים בגומיה עד מתחת הברך ובגרביונים עבים וכמובן מקטורן ארוך ומפוספס מבד משי מהודר.
מאחר והחסידות מתנגדת לציונות בכל תוקף, אנו משתדלים להמעיט בשימוש בשירותים אותם המדינה מספקת ומוצאים פתרונות בתוך הקהילה לכל צרכינו.
ביום מן הימים שמעתי כי הרכבת הקלה ( בשפתינו הרכבת הקללה) עוברת מצפון העיר ועד מרכזה וביקשתי לסייר בה.
חשש כבד עלה בי מעצם המחשבה, רכבת זו נחשבת תועבה גדולה על צפיפותה והסיכוי שיווצר חיכוך של ממש בין נשים לגברים.
עבורינו שמורים קווי המהדרין בהם נשים ישובות בחלקו האחד של האוטובוס וגברים בצידו האחר.
ביום שלישי האחרון אזרתי אומץ ורכשתי כרטיס לרכבת התועיבה. מגעו צרב את כף ידי ועייני סקרו את הממתינים בחשש כבד כי אתקל באחד מבני עדתי.
עליתי על הרכבת בתחנה היוצאת ממרכז העיר ועושה דרכה אל הצפון.
בכל תחנה החסיר ליבי עוד פעימה, תחושת החטא וההתייסרות התערבבו בקסם הריגוש וגרמו לבטני להתהפך.
בחרתי לעמוד בחלקה האמצעי של הרכבת אשר החלה מתמלאת בנוסעים, חלקם ילדים עם הוריהם בדרכם הביתה, זקנים עם סלים מפיצי ניחוחות השבים מהשוק ועוד ערב רב של טיפוסים צבעוניים וקולניים.
שפת אימי היא יידיש אבל גם העברית אינה זרה לי למרות שביננו אין לה שימוש.
זו כאמור שפת הציונים הכופרים.
היא שפת קוידש בלבד.
בתחנת שועפט עלה בחור בעל מראה מזרחי, שחום, רזה ובעל חתימת שפם עבה. ניכר שהוא בדרכו לעבודת כפיים, בגדיו מהוהים ומנוקדים בטיפות צבע וריח גופו החריף נישא בחלל הקרון.
חלק מהאנשים נסוגו מריחו הכבד, אותי רחמנא ליצלן, הריח גירה לחלוטין.
בחורינו הישובים כל היום מאחורי פרגוד הדיפו ניחוחות של דפים מצהיבים וזיעה כבדה בשל מלבושיהם הכבדים בקיץ הירושלמי החם.
מצאתי את דרכי אל העמוד בו אחז וביד רועדת אחזתי בו גם אני.
לפתע נעץ בי מבט. עייניו השחורות חודרות דרך עייני הכחולות עד שיתוק.
לא יכולתי להסיט ממנו את מבטי. מעולם לא נחשפתי כך לעוצמה גברית.
״קוראים לי סמיר״ לחש בשקט, יורק את המילים דרך שפמו השחור.
״בילהה״ עניתי בחרדה.
סמיר קרב אלי כעת ועמד מאחורי, הרכבת היתה כה צפופה ועדיין חשתי כאילו רק שנינו שם.
חום מוזר פשט באיברי, מגיע ממעמקי הבטן ועד לאיזור האסור.
סמיר נצמד אלי מאחור, מתחכך בי ואני קפואה ומבועתת. נרגשת כמו שלא הייתי מעולם ומפוחדת למוות.
חשתי את תנועותיו על ישבני וחום מטורף התפשט בחלציי. לחיי בערו וכל גופי רעד.
כמה דקות שנידמו כמו נצח ונוזל הניגר על ירכיי ואני על סף עילפון.
הרכבת עוצרת כעת בתחנת פסגת זאב ואני מתנדדת אל פיתחה. לא מעיזה להביט שוב בסמיר שנותר לאחוז בעמוד לבדו.
תודה שהאזנתם לסיפורי. אני מקווה שאוכל למצוא דרך לכפר על החטא הנורא, אולי פשוט אסכים לשידוך הראשון שיציעו לי ובכך אמגר את השד הנורא שמשתולל בתוכי.
