המוזה שלי

אז יש סיפור כזה, על איש מאד חשוב ויש איזו אחת שיש לה ניק בכלוב.
והם מדברים דיבורים,
וחושבים מחשבות בצבעים.
מפזרים רמיזות, אמירות, מילים וצלילים.
ויש איזה חשק בבטן לעשות מזה סיפור,
על הגלוי והידוע,
על המותר והאסור.
ולאן תקח העלילה את הגיבורים,
האם למחזה קלאסי,
כזה מתקתק כמו בספרים,
או שמא יבוא הטוויסט ויתווה את המסלול,
אות ועוד אחת יצרו פיתול?
וכל הדרכים בראשי,
והכל פתוח וחופשי,
האם אכתוב?
אולי.
האם התמונות בראשי?
בודאי.
לעיתים די לי בכך ואנוח,
עיתים אני כגליון פתוח.
מצמידה את המילים חזק שלא יתפזרו,
טווה רגעים דמיוניים או כאלו שיהיו או כבר עברו.
והכח לרקוח את כל הבלילה,
הוא העונג הטמון בעלילה.