המוזה שלי

ישראל יקרה,
רגע לפני המצעד את לא מותירה לי ברירה.
אני כועסת וכדאי שתדעי.
אחלוק איתך כעת את דעתי.
בימיך הראשונים קבעת,
דמוקרטיה וחופש לכולם,
לדעתם, לרצונותיהם, לנפשם.
כעבור שבעים שנה והנה אנחנו מדינה חשוכה.
כזו שחושבת שיש לה מונופול על אהבה.
היא זו שקובעת עם מי מותר ועם מי אסור,
ביננו? התעסקות בתחתונים של אחר היא מהלך מדיני לא ממש ברור.
הרי אין לך בעייה שלהטבי"ם ימותו על קידוש האדמה,
בודאי אין לך בעייה שיהיו בחוד החנית של התעשייה,
אז למה לעזאזל את מחליטה עבורם את מי לאהוב?
מה נחשב תועבה ומה בעייניך טוב?
אני מציעה לך מדינתי לנער את הקופסה.
להפגין סובלנות, פתיחות וחמלה.
אולי אז תהווי אור לגויים,
אז תהיי עבורי ועבור שאר אזרחיך,
חוף מבטחים.