המוזה שלי

הגוף מדבר אותה, כשכל כולה כמרקחה.
המחשבות מתפזרות בחלל החדר, בלונים, בלונים של תהיה.
האם זה נכון עבורה, מה שיהיה ולא פחות מה שהיה.
היא סוערת וגועשת, כמו ים שטיפותיו מתנפצות בחוזקה על סלע מבקשות לרכך את השכבות שצבר לו עם הזמן.
את הפחד מכישלון, את החשד מהלא נודע ובתוך כל קלחת הרגשות זכרון המגע.
החזה הרחב, השקע בצוואר כמו הותאם בדיוק להניח את ראשה.
לתת שקט לגלים, למחשבות המאיימות להטביע,
היא נחה בו.
בזרועותיו שאוחזות בה, בחיוך המסתמן בזווית פיו כשהוא מביט בה.
נגיעות חשמל שמדייקות אותה, מעלות לרמת ריחוף, לא כזה של חרמנות טהורה כי אם ביטוי אמיתי לכמיהה לשוב ולהיות אחת עם השליטה בה.
להיות קשובה, נכונה לבוא אליו כנועה.
להסיר את המגננה השומרת בקנאות על ליבה.
רגע!
עוד רגע!
ועוד אחד!
אל תיגע...
תיגע, עוד תיגע, תחדור אותה באיבחה.
אל תיתן לה להתבלבל כך מולך.
והיא כולה שם בתוך האיש שאתה,
ביופי שלך, מקשיבה לנשימתך.
היא חוזרת לרגע להיות אישה, ילדה.
מתרפקת, מתפנקת,
חדורת אמונה בדרך בה אתה מנתב אותה.
היא מתפוצצת לאלף כוכבים שצובעים לה באור רך את הבפנוכו של הנשמה.
רוצה,
היא באמת רוצה,
עוד רגע ועוד אחד והיא תניח את חרב המלחמה בעצמה.