יומני מרלין

אז מי אני ומה איתי?
באמת שאין לי מושג. המצב רוח שלי משתנה כל הזמן. מדיכאון לעצבות לשמחה לעתים. מייאוש לאדישות.
אני לא מצליחה לעקוב אחריו.
אני יודעת שאני שמחה שאני כותבת. אני לא יכולה לכתוב את כל תיאורי הסקס והחרמנות שלי על הנייר.
כאן זה המקום המתאים. וכנראה שחיפשתי מקום כזה הרבה זמן.
מקום שהמיניות שלי תתפרץ בו ושסוף סוף יהיה לה מקום שבו היא תוכל להתבטא.
היא שמורה בתוכי הרבה זמן. וזה פשוט כי לא היה לה לאן ללכת.
ואני כן מרגישה מעט קלה יותר. ככה. כשאני כותבת ומתחרמנת מעצמי.
נותנת לראש שלי מעט מנוחה מכל הבלגן שמתרוצץ בו.
מקום להוציא את הפנטזיות החוצה.
מקום שבו אני פחות מתוסכלת מינית.

זה מוזר לי לפעמים שהיומן שלי פומבי. אני יודעת שזה בלוג
אבל אני רגילה לכתוב לעצמי ולא לשתף
אף אחד במה שעובר בראש שלי.
זה תמיד הפחיד אותי מה יקרה אם מישהו יגלה באמת מה קורה לי שם בפנים.
בניתי לעצמי כמה עולמות ואני נעה ביניהם בהתאם לסביבה.
אני בן אדם מאוד דיסקרטי. אני לא אוהבת שיודעים עלי יותר מדי.
והנה כאן אני די נשפכת לפעמים.
אמנם משאירה עוד הרבה לעצמי אבל מוציאה גם הרבה החוצה.
האנונימיות הזו טובה לי. וגם התחושה לראות משהו שלי מפורסם ולקרוא אותו אחר כך.
ואני שמחה שיש לי את המקום הזה. אני מקבלת תגובות והן מעודדות אותי.
מעודדות אותי להמשיך להתבטא ולפרוק החוצה הכל.
להרגיע את הראש כי את הגוף אי אפשר.
כי גם אחרי שאנחנו שוכבים - וזה לא קשור לאם גמרתי או לא -
אני חרמנית. זה רק מתחיל לעורר בי את כל היצרים עוד יותר.
ואני רוצה עוד ועוד.
והוא לא. מספיקה לו פעם אחת.
ואני נשארת מלאת תשוקה, ואין לה לאן ללכת.
אז אני מנתבת קצת לכאן. זה עוזר קצת.
הגוף עדיין כואב לי ומשתוקק לעוד ולעוד
אני אוהבת גברים. אני מסתכלת על גברים ברחוב. הרבה מהם הייתי רוצה לעשות.
אני מביטה בחלקם ומדמיינת אותם במיטה. מדמיינת אותם קושרים אותי.
מדמיינת אותם מענגים אותי. מביאים אותי על סיפוקי.
פנטזיית הקשירה לא יוצאת לי מהראש. זה כל כך מדליק אותי.
אני כותבת את זה ומתרטבת עכשיו.
רוצה להיות קשורה. רוצה את זה כל כך