יומני מרלין

מה אני באמת רוצה מעצמי?
מה?
אני לא יודעת לענות על השאלה הזו
ישר, מהבטן - אני אענה שאני רוצה לא להיות
אין לי כוח
אין בי עוד כוחות להילחם
וזו מלחמה יומיומית
אני לא אעשה כלום לעצמי
כי אני לא כזו
חשבתי על זה הרבה בזמן האחרון
אבל אני לא מסוגלת לפגוע ככה באנשים החשובים לי
במשפחה, בחברות
ואני לא מסוגלת לעשות משהו כזה
אבל אני במבוי סתום
עומדת תקועה במקום
לא יכולה לזוז
ואין מוצא

אוהבת אותו מאוד
ולא רוצה לאבד אותו
ולא יכולה להיות איתו
לא יכולה לחיות ככה
בלי סקס (כי פעם ב.. זה לחיות בלי סקס)
בלי תשוקה מטורפת
בלי הבנה
בלי תקשורת
בלי

הפסיכולוג אמר שאני לא בדיכאון
הוא אמר שאני מגיבה למצב קשה
ושאין ספק שזה מצב קשה
שאני עומדת בלי מוצא
מבולבלת ועצובה
ולא יכולה ללכת לשום מקום ולא יודעת מה לעשות
ואני יוצאת מהפגישות עצובה
אבל עם מעט הקלה
קצת משקל יורד מהכתפיים שלי
שכורעות תחת העומס

חזרתי לבכות.
מאז הפגישה הראשונה אני בוכה כל פגישה
ואני בוכה גם לבד.
לפעמים הדמעות פשוט מופיעות
כשאני נוסעת. באוטובוס או באוטו וגם פעם אחת בעבודה
אני מנגבת את הדמעות מבעד למשקפי השמש
ומסתירה אותן ואיש לא רואה
וזה טוב לבכות
משחרר קצת

הטיפול תקוע.
הוא אומר לי שאני מלאת חיות ושמחת חיים
ואני לא מרגישה ככה
אני מרגישה ריקה
והוא אומר שצריך טיפול זוגי
כי הגרעין הקשה של הבעיה
טמון בזוגיות
ואני מפחדת לאבד אותו, את האהוב
ואני לא רוצה לאבד את המקום היחיד שבו אני אומרת הכל
מדברת על כמה רע לי
חמישים דקות בלי חיוך מזויף
חמישים דקות אמיתיות
שאני לא אומרת ״הכל בסדר״
ומשקרת ככה במצח נחושה לכולם
כי כלום לא בסדר

יום ההולדת שלי היה אור בחשכה
הרגשתי שאני נכנסת עמוק יותר ויותר לבור שחור
שוקעת בתוך האפלה הריקה ונעלמת בה
והיו לי כמה רגעי חסד שלא חשבתי על המצב
ולא הייתי בהם עצובה
ושכחתי את הצרות וזה היה נהדר.
שכחתי איך זה מרגיש

אבל אני עצובה עכשיו
ואני צריכה לדבר איתו על טיפול זוגי
אין לי מושג אם הוא ירצה ללכת
הצעתי כבר בעבר והוא התנגד בתוקף
והוא גם לא יודע שאני הולכת עכשיו
הוא הגיב בצורה מעליבה בפעם הקודמת שאמרתי לו שאני הולכת
במקום לתמוך בי

הוא בכלל לא יודע מה עובר עליי
אין לו מושג
והאמת שזה כשלעצמו מעט מטריד
לי יש אינטיליגנציה רגשית
ואני מאמינה שהייתי קולטת את זה עליו
אם היינו הפוכים
אבל הוא לא רואה

ובאמת אי אפשר להמשיך ככה
לא בגללי
אני אומללה אבל מחזיקה את עצמי
אלא בגללו
אני אוהבת אותו מספיק בשביל לדעת שזה לא מגיע לו
הוא בחור טוב והוא רוצה חיים בורגנים, כמו כולם (או כמעט כולם)
ומגיע לו להיות מאושר ומסופק בחיים
ואני? אני חושבת שאני לא מתאימה לזוגיות, או יותר נכון למחויבות
זה פשוט לא אני כנראה
נועדתי להיות לבד
ואנחנו כנראה לא מתאימים
אז נכון שהוא שיכנע אותי ופרץ ככה את החומות שסביב לבי
אבל אני לא יכולה לתת לו את מה שהוא רוצה
את המחויבות שהוא רוצה

אני באמת לא יודעת מה אני רוצה מעצמי
באמת
אין לי מושג
כלום לא מעניין אותי
לא אכפת לי
איבדתי את עצמי
אין לי דרך ללכת בה
אין לי שאיפה להגשים
אין לי כלום

אמרתי לפסיכולוג שאני מפחדת ללכת לטיפול זוגי
אני מפחדת לאבד אותו
הוא אמר שאם הקשר ייגמר - עדיף שזה ייעשה שם בצורה הזו
ולא בצורה רעה ומגעילה
והוא צודק
כי עוד כמה אפשר להמשיך ככה?
ועד כמה שאני מפחדת ממה שייאמר שם ומהמקום שאליו זה יוביל
אין ברירה
פשוט אין
זה לא פייר כלפיו
אני אתגבר על הפחד הזה שלי ואני אאבד את המקום הכנה היחיד שיש לי
בשבילו

אחרי המגילה הזו אני מקווה שאשן ואצליח להירדם בלילה
ושפריקת המחשבות תעזור לי קצת לנוח מהסופה שבתוכי
סערת רגשות מתמשכת