מחר אנחנו הולכים לטיפול זוגי. מעניין איך זה יהיה.
אני חשבתי על טיפול מיני לפני כמה שנים אבל הוא התנגד ולא הסכים ובעיקר היה נבוך
המחשבה על טיפול זוגי גם מקננת בי הרבה זמן. הרי הלכנו אז לפסיכולוג שלי ומאז הכל התערער - כלומר מאז הוא פתאום ראה את המציאות שהיא אני כמו שאני באמת. הוא לא רוצה ללכת אליו לטיפול. הוא לא מצא חן בעיניו. אני יכולה להבין את זה גם כי הוא כבר מכיר אותי וזה לא מאוזן ולא ניטרלי וגם כי הפגישה הזו די עשתה לו טראומה. הרי מדובר בבן אדם שמאז שאני מכירה אותו לא מאמין ודי מזלזל בפסיכולוגיה אבל אני חושבת שהוא קצת נפתח בנושא וזה כבר טוב. הוא אמר שהוא לא חושב שטיפול יעזור. הוא אמר שלא יקרה שם משהו שלא יכול לקרות ככה בינינו אבל הוא הסכים ללכת.
אני הייתי צריכה לקבוע פגישה. בדקתי באינטרנט בעיר מגוריי והרוב הן נשים. האמת? זה הפתיע אותי. אבל זה עשה את הבחירה קלה יותר. מראש ידעתי שלא אוכל ללכת לאישה. אני מרגישה יותר נוח עם גבר. הסתכלתי ובחרתי במי שהיה נראה צעיר בתקווה שאולי גבר יוכל להבין אותי טוב יותר ולהבין את מערכת היחסים שלנו - מערכת יחסים שבה אני, לפי ההגדרות המסורתיות, ״הגבר״ במערכת היחסים והוא ״האישה״. אני לא מרוצה מחיי המין שלנו, אני מפחדת מהתמסדות, אני לא רוצה להתברגן והוא רוצה לקנות בית, להביא ילדים ולחיות ב״חלום הישראלי״, חלום שרוב הנשים - לפחות כל אלה שאני מכירה - רוצות וזוהי שאיפתן בחיים. אני לא מבינה מאיפה זה בא - הצורך המבעבע הזה שיש לנשים - אבל אני מנסה. בגלל זה קשה לי עם נשים. אני לא מתחברת לחלק הגדול הזה מהחיים שלהן. בגלל זה ניתקתי קשר עם חברות רבות כל כך ובגלל זה יש לי מעט מאוד חברות. זה מבאס השוני הזה והניגוד הזה שקיים ושיש ביני לבין בנות המין שלי. בגלל זה אני מתעצבנת כל פעם שאני שומעת או קוראת על נשים. כי כל הנשים ככה, לא? לפחות זו הסטיגמה שמרתיחה אותי בחברה הישראלית. אני אוהבת את ישראל. מאוד. אבל קשה לי כל כך עם החברה הישראלית שמעצם העובדה שאני אישה מניחה עלי דברים שהם פשוט לא אני והמלחמה הזו מתישה והצורך שיש בי להראות שאני לא כזו שאני לא מה שמחליטים מראש שאני.
הוא אמר שאני הרבה פעמים עושה דווקא. במיוחד אחרי שאמרתי לו שאני לא רוצה להיות חלק ממפעל הפריון הישראלי. אני חושבת שהיה לו קשה לשמוע אותי אומרת את זה. הוא אמר שאני אישה והוא גבר ושאני צריכה לקבל את זה. שהוא בגלל שהוא גבר חזק יותר ממני ושזה בגלל שיש לו יותר שרירים ממני כי הוא נולד גבר ואני אישה וככה זה בטבע ולקבל את המציאות הזו. אני עושה דווקא? לא יודעת. אולי לפעמים אבל זה בא ממשהו אמיתי. זה לא שאני פמיניסטית אבל חשבתי שאני חיה בחברה מודרנית. ככה גדלתי אבל ככל שאני מתבגרת אני רואה שזה לא באמת. יש תפקידים מסורתיים שלא ישתנו. צריך ללמוד לקבל את זה. איך משלימים עם משהו שהקול הפנימי שלך צועק לך שזה לא את?
