חשבתי שיותר קשה מזה לא יהיה. טעיתי. הטיפול הזוגי הזה יצר מלא מתח בינינו. האווירה לא קלה. כל הזמן נדנדת רגשות. ממש טוב וממש רע. השבוע האחרון היה קשה. הטיפול שלי היה קשה ומעיק ואז הטיפול שלנו היה קשה ולא היה לי כוח להעמיד פנים בשבת. רק רציתי לשכב במיטה ולא לעשות כלום. אני רוצה לעשות את זה הרבה אבל אני מכריחה את עצמי לקום. אני בדרך כלל לא עושה את זה באופן כל כך ברור מולו אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לתפקד. והוא היה ממש מקסים והשתדל. היה סבלני. שאל. התעניין. אמר לי לקום ולעשות דברים ולהעסיק את עצמי כדי לא לחשוב. אז קמתי והרגשתי איך הצל שלי מחפש אותי. ועשיתי והרגשתי שאני מסתובבת סביב עצמי. חזרתי למיטה מדי פעם אבל למעט זמן והשתדלתי שלא להרבה זמן ובערב יצאנו לסרט עם חברים. הייתי מוכנה בזמן. מיהרתי כדי שלא יתעצבן. אבל אז, בנסיעה, פקעה לו הסבלנות. עיניו הפכו כועסות ועצבניות ולא היה לי מה לעשות. ידעתי שעשיתי טעות כשנשברתי ככה מולו. הוא אמר אצל המטפל הזוגי שהוא אוהב לטפל. הוא מטפל בי טוב כשאני חלשה פיזית אבל לא כשאני עצובה.
הטיפול הזוגי היה ממש נורא השבוע. הרגשתי שתוקפים אותי ואמרתי לעצמי פאק למה בחרתי במטפל? הרגשתי מאוימת משני הגברים האלה שכרתו איזשהי ברית מולי. הדמעות היו בעיניים אבל לא נתתי להן להגיח לאוויר העולם. הוא סיפר לאחותו ולבעלה. סיפר להם שאני בטיפול. אני לא מתביישת בזה אבל זה גרם לי להרגיש כל כך חשופה בפניהם. אני אדם פרטי ואני מעדיפה שלא יידעו עליי דברים אישיים כאלה. אימא שלי לא יודעת אז למה אחותו ובעלה - וכל המשפחה שלו - צריכים לדעת את זה? עם זה שהוא אמר שאנחנו הולכים לטיפול זוגי יש לי פחות בעיה. נכון, זה גם אישי ופרטי אבל הוא חלק מהטיפול הזוגי ואני מבינה שזה מעיק לו על הנשמה ואני שמחה בשבילו שיש לו עם מי לחלוק את זה אבל למה הוא היה צריך להגיד שאני בטיפול??
נפגעתי. נעלבתי. כעסתי קצת. אבל קצת כי אין בי כוחות לכעוס אלא בעיקר להיפגע
אמרתי את זה. ואז המטפל התנהג כאילו אני מגזימה. הוא פחות או יותר אמר שאני אנוכית. אחר כך הוא אמר שאני אנוכית בסיטואציות מסוימות והזכיר כדרך אגב את המטפל ולבי נחמץ. ולפני שניהם אמר לי את זה עוד גבר. וזהו. שלושת הגברים האלו שברו אותי. אני חושבת שזה הדבר הכי מעליב הכי פוגע. וזה הפיל אותי. קשה לי אמרתי לו. גם לי קשה הוא אמר לי. שתקתי. מי אני שאשווה בין הקושי שלו לקושי שלי? אבל כאן אני כותבת שקשה לי.
ללכת לשני טיפולים בשבוע, לחפור כל הזמן בתוך עצמי זה ממש קשה. באמת. אין רגע מנוחה. רק הלחץ בעבודה מציל אותי. היום קמתי בבוקר והרגשתי רע. אמרתי לעצמי אולי לא אלך ואנוח. איך אלך ככה? ואז תפסתי את עצמי ואמרתי לעצמי את חייבת ללכת. אם כל היום תחשבי תשתגעי עוד יותר. לקחתי כדורים והלכתי.
