בחמישי הייתה פגישה זוגית. היה קשה. ידעתי שיהיה קשה. כבר בבית הרגשתי את הדמעות בעיניים. בפגישה הן יצאו. ניסיתי לעצור. לא הצלחתי. פעם ראשונה שאני בוכה בפגישה הזוגית. המטפל אמר שזה טוב. נו.. טוב..
הוא נפתח קצת. אמר שאין לו עניין בדברים. שאין לו חשק. המטפל הציע רעיון שאולי הוא בדיכאון. לא חשהתי על זה לפני כן. לקחתי את המצב על עצמי. את חוסר התקשורת שלו. את זה שאני לא מעניינת. עניין העניין עלה אצלי כבר בפגישה הקודמת. אמרתי שאני לא מרגישה שאני מעניינת אותו. הוא אמר לי אל תעלבי אבל זה קצת נכון. המטפל אמר שאנשים בדיכאון פחות מעניינים - הוא התכוון אליי. אמרתי פסיכו שאני לא מעניינת. הוא דיבר שוב על תחומי העניין הרבים שלי. על החיות שבי. על התשוקה לחיים. הפסיכו שלי שאל אותי אם הוא מעניין אותי. הוא גם השווה בין אנשים שונים - מישהו אחר במקצוע שלו ומישהו שיותר קרוב למקצוע שלי ושאל עם מי ארצה לדבר. ברור שאם שלי. אני הרבה פעמים לא באמת יכולה להבין מה הוא עושה. אני מנסה.
דיברנו על תקשורת. זה כל כך קשה לנו. פעם מזמן חשבתי שזה אמור לזרום ולהיות פשוט - פשוט לדבר עם הבן זוג שלך. ממה הוא מפחד שאלתי בטיפול הזוגי אחרי שנכנסו קצת לזה. הוא מפחד ממה עלול לקרות אם נדבר - שניפרד.
בשישי חזרתי מהסידורים. תיכננתי לצאת שוב אבל לא יכולתי. הוא בהה. היה כל כך קשה. ניסיתי לדבר איתו והוא אמר שאני סתם מעצבנת אותו ושאין על מה לדבר ושאין טעם ושזה לא יעזור. שתקנו. שתיקה קשה מאוד. נלחמתי עוד קצת. כמה שיכולתי. לפני שהוא נרדם על הספה בסלון הוא אמר שזה עזר קצת. שכבתי על הספה ליד אפילו שרציתי לברוח משם. נמנמתי קצת וגם קצת נרדמתי. אבל בעיקר אוננתי. וגמרתי.
בערב היה לנו מזל. הזמנו כרטיסים לסטנד אפ כבר לפני כמה חודשים. זה לא משהו שאנחנו בדרך כלל עושים. הוא אוהב ספונטני. אני אוהבת לתכנן. לדעת. זה היה מתנה משמיים הערב הזה. אחרת אני לא יודעת מה היינו עושים. וההופעה עשתה לנו טוב. הרבה שיחות זוגיות, בעל-אישה וילדים שאני לא מתחברת אליהם אבל עדיין מאוד נהנתי. ואז הלכנו לחבר שלו והיו עם חברים והוא חייך קצת. מזל שיש לו את החברים שלו. הם באמת אחלה. גברים טובים. אני אוהבת אותם מאוד.
בשבת הזדיינו. יחסית הרבה זמן. זה היה טוב. לא נתתי לו לגמור והוא משך ומשך אבל כשרכבתי עליו הוא כבר לא הצליח והרים אותי מעליו וגמר. ואני נהנתי מהסקס. אבל שוב - לא גמרתי. ואמרתי לו שזה מבאס. שאני מתוסכלת.
בשני, ט״ו באב, אבא שלי התקשר לאחל לי ט״ו באב שמח. אנחנו בכלל לא הזכרנו את זה. התאריך לא נאמר בבית. ידעתי שהוא לא יעשה כלום. גם לא ציפיתי. אני כבר מכירה אותו. האמת שזה לא שזו אכזבה מבחינתי. כי מה זה יום האהבה? אהבה צריכה להיות בתאריכים שלא מוגדרים לזה מראש. ביום ההולדת שלי אני רוצה להרגיש אהבה. אבל ממש. פינוקים וחיוכים ומתנות והפתעות. יום ההולדת שלי זה יום האהבה שלי. כי אז אוהבים אותי. חזק.
הוא הלך לחבר. אני הלכתי עם אחותי וכשחזרתי שתיתי לי יין מול סדרה מוצלחת והיה אחלה.
אתמול ניסיתי לדבר איתו. הוא היה בלתי אפשרי. לא נחמד. איך אפשר לדבר עם מישהו שלא רוצה?
היום בבוקר הוא העיר אותי. נבהלתי לרגע. מנסה לנחש את מה שעומד מאחורי העיניים שלו. הוא אמר לי שאני חמודה. החברה שלי הציעה לי לצאת. וממש רציתי. כיף לי איתה. אבל ידעתי שאני צריכה להשקיע בזוגיות עד כמה שזה קשה. ובאתי הבייתה. והערב היה שיפור כלשהו. אמנם בבית כששאלתי איך הוא - הוא התעצבן. אמר שהוא לא יודע איך הוא מרגיש אז אין על מה לדבר. לא קל. ואז יצאנו להליכה עם הכלב. ועשיתי את מה שהפסיכו שלי אמר - העזתי. אמרתי לו מה אני חושבת. מה אני מרגישה. הוא אמר שהוא לא ביקש עזרה. שאני לא יכולה לעזור. אמרתי שלא חשבתי שהוא ביקש. שאני פשוט דואגת ואכפת לי ממנו. הוא אמר לי לפני שנכנסו לחבר שלו לביקור שזה לא קשור אליי העצבנות הזו. שהוא עצבן על עצמו.
איך אני תמיד משליכה את הדברים האלה עליי?
בפגישה הקבוצתית היה גם קשה אבל יצאתי מחוזקת במידה כלשהי. הם הרימו אותי, חברי הקבוצה, למעלה והתרגשתי. זה אפילו נתן מעט כוח. הם הרימו אותי באוויר :)
ודיברתי עם חברה טובה השבוע וסיפרתי לה כמה קשה. כמה רע. זה עזר קצת.
ועכשיו אני כותבת וצריכה כבר ללכת לישון. רק עשיתי לי קצת סדר. פתאום אני רואה שזה סדר ארוך...
טוב, היה לי מה לכתוב אז.. יותר נכון הוצאתי מחשבות החוצה. שייכתבו קצת ויעזבו אותי במנוחה.