הם עמדו סביבי. נשפו עלי אוויר. מילאו אותי כוחות כמו שממלאים בלון אוויר
ישבתי על הרצפה. ניסיתי לקבל את האוויר לתוכי. לקום, להתרומם עם האוויר
לעמוד זקוף, לפרוש את זרועותיי כציפור ולנסות לעוף
הם הרימו אותי גבוה ולרגע חשבתי כמה אני בטח כבדה להם (הפסיכו אמר שהם עשו את זה בקלות)
ואז אמרתי לעצמי ״די!!״ והרשיתי לעצמי לעוף לרגע
הוא אמר fake it until you make it
הוא הסתכל עליי כשניסיתי לעשות את זה וחייך אליי את החיוך הכי מקסים שיש
אהבתי אותו באותו הרגע. את האיש הזה שאני יודעת כל כך מעט עליו
הם סביבה תומכת. ככל שהזמן עובר זה נהיה קל יותר. אני מזיעה פחות. אני מעזה יותר להיות כנה עד כאב
למנות בקול רם את המגרעות שלי
הם לא רואים את זה
את המציאות המעוותת שלי
היא אמרה לי ״את נראית טוב, את אומרת דברי טעם״
והאמנתי לה
הפשטות שבה היא אמרה את זה
הייתה כובשת
אם היא הייתה שם - מלכת הסאדו - הייתי מרגישה פחות נוח
היא מאיימת עליי
כל כך בטוחה במי שהיא, כל כך אהובה על ידי כולם, כל כך אישה
שהיא גורמת לי להרגיש כל כך קטנה לידה
להיות כל כך כנה בקבוצה גדולה של אנשים זה
משהו מיוחד
יש בזה יופי שקשה להסביר
זה מחזק
זה עזר לי לצאת מהדכדוך העמוק הזה
המחשבות עדיין שם. אבל פחות