אז כן. דיברתי איתו בנופש וכל הכבוד לי
היה לי קשה לפתוח את הפה אבל המילים יצאו והרבה נאמר.
עשיתי הכנה נפשית מיום חמישי במונית שירות. אלוהים - יצאתי ממש פתטית מכל הסיפור הזה ומהמילים התקועות עמוק בגרון. כשאני מסתכלת על עצמי מהצד אני ממש מרחמת על עצמי שאני צריכה כזה פוש וכזו דחיפה ושהפסיכו יהיה ממש רע אליי וקשה איתי כל כך
ולבד אני לא מסוגלת. אויי הפתטיות
והחלטתי. וכתבתי מה אגיד. ונעזרתי קצת בשיחות שלי עם החבר התומך כשגיבשתי בראש מה אגיד ושהמילים לא יתבלבלו לי ברגע הזה ולקחתי מגבת והלכנו לצפות בכוכבים.
וישבתי לידו. והדלקתי סיגרייה שתרגיע אותי ופתחתי את הפה ואמרתי לו שוב אבל הפעם זה נאמר בהכי בהירות וזה על השולחן וכבר לא מציץ מתחת לשטיח וזה טוב. והוא התבאס עליי שאמרתי לו את כל זה בזמן הנופש אבל בלב ידעתי שאני עושה את ההחלטה הנכונה וסירבתי להרגיש על זה אשמה. וכמעט הצלחתי שלא. דיברתי כשהרגשתי שצריך. לא בלעתי את זה בתוכי. ולדעתי האווירה הזו של הנופש והמשפחתיות רק עשתה לו טוב. עזרה לו לא לשקוע בעצמו ולהתמודד
וכשקמנו והלכנו הוא אמר שזה נשמע שאני נפרדת ממנו. עצרתי אותו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו ויש בעיות וצריך לדבר עליהן. והייתי בטוחה בעצמי שאמרתי לו את זה 😄 באמת כל הכבוד לי. העוצמה שלי יצאה מעט החוצה. הפסיכו אומר שאני הכי אני כשאני לבד. בסביבה שאני לא קשורה ולא תלויה באף אחד. שככה לימדתי את עצמי. ואני הרגשתי שנים פיצול אישיות בתוך עצמי. מרלין אחרת שקיימת בתוכי.
והשבוע יש טיפול זוגי. ואני דואגת קצת כי שם הוא יגיד והוא ידבר וזה מפחיד מאוד אבל איכשהו הצעד שעשיתי נתן לי קצת כוח
ומרלין שבפנים - האני האמיתית - יצאה החוצה מהקליפה והפכה אליי. ואני אוהבת אותה הרבה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי. אני צריכה ללמוד לתת לה מקום בחיי. ולנצח את הפחד מאיך אנשים יגיבו אליה.
