לא סתם כתבתי להקשיב לגוף שלי כשהוא מדבר איתי. הייתי חולה עכשיו שבועיים - עברתי מדבר אחד לדבר אחר - ואני מקווה שאחזור לגמרי לעצמי מחר. היום אני גמורה בעקבות שיחת לילה מאוחרת ויקיצה מוקדמת מדי יחסית אליה. הגוף והנפש מחוברים אצלי חזק. אולי יותר מדי חזק. כשרע לי בנפש זה ישר משליך על הגוף. זה מאוד מורגש אצלי. כאילו הגוף אומר לי - ״את לא מקשיבה לקול הפנימי שלך. את לא מקשיבה לאינטואיציות שלך. אני אכריח אותך״. מכריח אותי לעצור ולנוח ולצאת מעצמי. מכריח אותי לחשוב על זה גם כשאני נמצאת בעבודה, המפלט שלי.
הפסיכו אמר שאולי נלחצתי מזה שהתעסקתי עם מישהו. ואולי הוא צודק. אבל זה לא רק זה.
הוא ביקש לשמוע את הנפש שלי. אז נשמתי עמוק. עצמתי עיניים. ובכן. הנפש שלי אומרת לי: ״די כבר מרלין. את לא רואה שאת קוברת אותי? את לא רואה שאני נובלת? ניסית וניסית (כאן הראש מתערב ואומר שלא מספיק) ולא הולך. זה נגמר - איך את לא רואה את מה שאני רואה? קומי. תפסיקי לפחד ותצילי אותי. את חושבת שהגוף קשה איתך עכשיו? חח יכול להיות הרבה יותר גרוע״
וממש קשה לי לכתוב את זה. וקשה לי לומר את זה.
והלב מתרחב ממנו לפעמים ואני אומרת לעצמי - לא נפרדים כשכבר לא אוהבים? לא ככה פרידות עובדות? פעם אחת נפרדתי ממישהו. זה היה מין יצר חזק בתוכי להתנקם במין הגברי על המיתולוגי שלי ועד היום אני חשה אשמה על זה. לא שוכחת אותו. זה לא שהיה בינינו משהו רציני אבל עדיין הרגשתי רע. ותמיד עזבו אותי. וככה התמודדתי. מהמקום הזה.
והוא יקר כל כך ללבי. ואיך עוזבים מישהו ? איך עוזבים מישהו אחרי פאקינג שבע שנים? והמחשבה שוב ושוב מתגנבת ללבי - את אוהבת אותו למרות הכל.
הפסיכו אמר לי לשים לב לעליות והירידות שלי ולהיזהר מהן. הוא אפילו נאנח באיזה שלב ואמר לי: ״מרלין. מה יהיה?״ ועניתי לו: ״אני לא יודעת, פסיכו״.
