״יש לך אינטואיציה טובה. את מצליחה לראות ולחדור ישר לתוך האדם. זה כישרון. אין את זה להרבה אנשים״. כה אמר הפסיכו בפגישה קבוצתית שכנראה תהיה האחרונה. עצוב קצת שזה הסוף. אבל היה שווה את זה בזכות מה שעברתי ובזכות המחמאה שקיבלתי. ושמעתי את זה וחשבתי על חדירה. עמוקה כזו. ארוכה וטובה. נצבט מעט הלב. הכוס נשאר רטוב. פתאום בפגישה הזו הרגשתי אישה. היינו אני, עוד שני גברים והפסיכו. ושם, בחברתם, וכשדיברנו - עשה לי טוב להיות רק עם גברים סביבי. ואני הייתי נקודת המבט הנשית. איזה מוזר זה אבל זה מה שהייתי. ושם. בשיחה. פתאום הסתכלתי על הבחור שהכי לא עשה לי את זה והוא עשה לי את זה. באותו הרגע. זו הייתה תחושה טובה. חשבתי לעצמי שהייתי מזיינת לו את הצורה. הייתי דוחפת אותו לכוס שלי ומצווה עליו ללקק. הייתי מורידה אותו ללקק את כפות רגליי, את רגליי ואת ירכיי. הייתי מזיינת לו את הצורה.
הגוף מתעורר. ההורמונים רצים על העור. האנדרנלין זורם בדם בשצף קצף. הגוף הופך לדרוך ורגוע בו זמנית.
קצת מאוכזבת שלא יקרה כלום עם הבחור שהתחלתי איתו. קצת חשה הקלה. קצת מבינה יותר ויותר את עצמי. מקבלת קצת יותר אותי. עליתי עוד מדרגה בחיפוש של מיהי מרלין באמת. ומתכתבת עם החבר ומבינה עוד דברים. ומדברת קצת עם חברה חדשה בעבודה ומתחילה לברר מה הצרכים שלי ומה אני רוצה. הצרכים הנפשיים. הרגשיים. לא המיניים.
את המיניים אני לא צריכה לברר. אני יודעת. ואני יודעת שלא אוכל לחיות ככה בלי תשוקה בחיי. תשוקה מינית. וכשאני איתו זה אומר לצערי לא איתו. וזה עצוב. כי יש אהבה. יש חברות. אמנם ממש לא אידיאלית ועם בעיות תקשורת קשות ביותר אבל בבסיס יש. אני יודעת שיש. אבל אני כבר לא מסוגלת לחוש כלפיו תשוקה כמו שבוערת בי. וקשה להודות בזה אך זו האמת.