יוצא לי לחשוב על השולטת-נשלטת שאני. אני בן אדם מרצה. בכל קשר אני מתחילה אני ואחר כך אני מאבדת את עצמי. אחרי כל סיום קשר היה כאב רב, בכי, קושי, עצבות עמוקה ואז קמתי כעוף החול. חזקה ועצמאית ומלאת שמחת חיים ולפרקים מאושרת. ושכחתי כבר את הקימה הזו. שנים אני מרצה אותו ושנים ריציתי את החברה שסביבי, את המשפחה, את החברים. וזה מכביד יותר ויותר על הנפש ועל הגוף. אבל לא בסקס. בתחום המין אני מרגישה עוצמה שכזו. קשה להסביר את זה עם כל התסביכים שיש לי ובעיות הביטחון העצמי שמסביב אבל שם אני הכל. חופשייה מהכובד שעל הלב וסקרנית. ועכשיו אני לא יכולה להיות נשלטת או השולטת כי האיש שלי לא כזה והוא נבוך מהרבה דברים שקשורים בסקס.
וכשדיברתי איתו והייתי רק הנשלטת הבנתי שזה לא לגמרי אני.
אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם אצלו (חודשיים וחצי עברו וחסרונו מורגש היטב וחזק) זה שפעם הייתי ככה ופעם הייתי ככה. זה היה מטורף. מרגש. מרעיד את החושים ואת הגוף. מעניין ומגוון. בדיוק כמו שאני צריכה. בדיוק כמו שאני אוהבת. כימיה ותיאום מיני מדהים היה בינינו.
העובדה שאני מרצה גרמה לי להפסיק לעשות הרבה דברים שאני אוהבת. דברים שהם אני. בגלל העובדה שאני פרפקציוניסטית ויתרתי על הרבה דברים כשנוכחתי לדעת שאני לא הכי טובה בהם. חיפשתי וחיפשתי במה אני הכי טובה ולא מצאתי. כשסיימתי את הצבא ומצאתי את עצמי מתלבטת עשיתי מבחן התאמה ובירור. עוגת תחומי העניין והזיקה אליהם התחלקה לפרוסות כמעט שוות בגודלן. וככה מול עיניי ראיתי את מה שאני מרגישה. אוהבת הכל אבל אין משהו שמושך אותי יותר מהכל. אני רוצה הכל. ולא ויתרתי על זה. והפסיכו הנהדר שלי אמר לי להפסיק לחשוב שאני צריכה להשיג ציון בכל מה שאני עושה ממישהו או מהחברה או לקבל הערכה או הכרה ופשוט לעשות. בשביל עצמי. ורק בשביל עצמי. בלי קשר לאף אחד אחר. הרי הפחד שלא אהיה מספיק טובה הוא מה שעוצר אותי שוב ושוב. להרפות מהפחד זו המשימה שלי עכשיו.
