שוכבת במיטה מתחת לפוך רק תחתונים על גופי. חם. הלחות מטורפת בחודש דצמבר ואני קמה מזיעה כל בוקר. מקודם הוא חיבק אותי לפני שנרדם. והיה נעים אך דביק. וחשבתי שבקרוב כבר לא יחבקו אותי בלילה. מי יודע מתי ואם יהיה לי חיבוק אוהב בעתיד. אולי לא יהיה. באמת שאי אפשר לדעת.
והטיפול היום כואב וקשה. והתעסקתי במלא דברים כדי לא לשמוע את הפסיכו מדבר לי בראש ואומר ״את לא מאוהבת בו. את אוהבת אותו כאדם. הוא כמו אח, כמו ידיד טוב. את לא אוהבת אותו כמו שאת יכולה לאהוב גבר. יש נשים שמתאים להן בדיוק מה שיש לך - גבר שמספיק לו סקס פעם בשבוע ונותן לאישה לישון בשאר השבוע אבל מה לעשות זה לא את.״
ואני. אני אני אני. ואי אפשר להמשיך לחיות ככה. והפסיכו דיבר הרבה היום ושאל אותי מלא פעמים היום אם אני מסכימה איתו. ולהרבה הסכמתי. והתסכול והמרמור והעצבים שלו לא ייעלמו ובקשר לזה אין לי מה לעשות. אי אפשר לשבת יותר על הגדר. וזה כואב וזה יכאב וזה מפחיד פחד מוות וזה מרגיש שכל עולמי עומד להתפורר סביבי. גם הזוגיות שלי. הבית שלי. הסיכוי שאולי אאבד את הכלב שלי. העבודה שלי שנמצאת בסימן שאלה גדול מאוד ואין לי במה להאחז. ואני שוקעת במערבולת שרק מעמיקה יותר ויותר ואני יודעת שאני צריכה להעמיק אותה עוד ואין ברירה. ובקרוב לא אשמע אותו נושם בלילה. נשימות שאני אוהבת וכבר מכירה בעל פה. אז אני לא נרדמת אפילו שאני מותשת ואני מקשיבה לו נושם