בשבועיים האחרונים אני חשה ריקנות. אני לא מרגישה. התרגשתי ממזג האוויר ומכמה שעות בערב גשום וחורפי ומדליק השבוע אבל זהו. האדישות הזו איומה. זה הדבר הכי נורא - להיות אדישה. הפסיכו אמר לי שזה מנגנון שאימצתי כי קשה לי להתמודד עם ההחלטה. דיברנו גם על ההחלטה שלי עכשיו לא להחליט. גם להחלטה הזו יש השלכות. השלכות לא פשוטות. אני מוצאת את עצמי עצבנית ומתנהגת אחרת. רגישה פחות לסביבה. אין לי כוח לדבר עם חברות ששוב יגידו לי את אותם הדברים. ששוב יגידו לי את מה שאני כבר יודעת. אז אני מתרחקת. הדבר היחיד שאני מוצאת בו נחמה זה לצייר. אני שמחה שחזרתי לצייר. הפסיכו עודד אותי לצייר בלי לחשוב. בלי לתהות מה יגידו על זה. ואני מוצאת את עצמי עומדת מול הקאנבס ופשוט זורקת צבע, בלי לחשוב, וזה נהדר. אפילו לומדת להפחית את הביקורתיות שלי לגבי היצירה שלי. ולוקח לי זמן לאהוב את הציור אז אני ניגשת אליו פעם ועוד פעם ומתחברת אליו. בשבוע שעבר תליתי ציור בחדר השינה ואני רואה את זה על הבוקר, ואוהבת את מה שציירתי. אני מביאה את הציורים לטיפול ומראה לפסיכו. הוא חוזר ואומר שהוא לא מבקר אמנות אבל מרגישים את העוצמה. בשבת ציירתי את ההר געש שאני, מוקף באפלה כבדה. עדיין לא התאהבתי בציור - מקווה שזה יקרה.
עזבנו את המטפל הזוגי. סוף סוף. הוא ממש לא היה טוב. מחר יש לנו טיפול עם מטפלת אחרת. אישה. כמו שהוא רצה. ומה יהיה.
ואם חשבתי בזמן האחרון שזה עניין של החלטה אם אני רוצה להישאר או אם אני רוצה להיפרד, אתמול הבנתי שזה לא רק זה שההחלטה קשה כי היא קשה אלא זה עניין של קבלה עצמית. אמונה עצמית. דימוי עצמי. ביטחון עצמי. התמודדות עם אני ולא עם אנחנו. לצאת מהקופסה של הזוגיות ולחשוב על עצמי.