יום הולדת לחברה שלי. החברה שדרכה הכרתי אותו. היא אמרה לי שהוא לא יהיה ואז אמרה ״אני לא יודעת למה אני אומרת לך את זה״. ואני שמחתי שאמרה. ואמרתי לה שאני מבינה (ההיסטוריה שלנו וזה). סיפרה שהוא עיצבן אותה בזמן האחרון. סיפרה מי יהיה וציינה את החבר הכי טוב שלו ואת אשתו. נלחצתי קצת אבל ידעתי שאני חייבת ללכת. הסתכלתי במראה ולא הייתי מרוצה ואמרתי לעצמי שאני לא אהיה לא משנה מה ויצאתי מהבית.
החבר שלו ישב עם הגב אז הוא לא ראה אותי מגיעה. נעמדתי לידו והמבט בעיניים שלו היה פרייסלס. ראיתי את השוק בלראות אותי, את השאלה מה אני עושה שם עוברת לו בראש ואז את המבט ״אני יודע מה עשית בזמן האחרון״ וחושב עליו. זו הייתה דקה ארוכה שדיברנו בעיניים ואז הוא התעשת ואמרנו שלום. אמרתי שלום גם לאשתו והיה נראה שהיא לא יודעת (מעניין אם זה עדיין המקרה). אחרי עשר דקות הוא הלך עם החברה שלי לקנות סיגריות והלב שלי כמעט יצא מהחזה מפחד שאולי הוא מספר לה. דיברתי עם החבר שלי שתמך בי בהודעות ואחר כך, כשהם חזרו, בחנתי אותה והיה נראה שהיא עדיין לא יודעת.
וישבנו על סיגרייה והוא אמר שאני נראית אותו הדבר ואמרתי שזה טוב. והם הזכירו אותו בסיפורים כמה פעמים אבל לא הזכרתי אותו. אם היה לי רגע לבד איתו אולי הייתי אומרת משהו. רציתי למסור אפילו רק ד״ש. אבל לא יכולתי. לא היה בזה טעם. הוא לא יבין. אף אחד לא יבין מה היה לנו. אז לא אמרתי כלום. וכשחיבקתי אותו לשלום - מסרתי בלב.
ועכשיו אני יודעת שהשם שלי הוזכר לו כי הם בטח דיברו והוא בטח אמר לו שהוא ראה אותי ואני מקווה שאמר שאני נראית טוב. ואני יודעת לבטח שהוא בטוח חשב עליי השבוע וזה עשה לי טוב. הידיעה הזו. העובדה שעברתי לו בראש, בלב. הזיכרון של הטירוף והתשוקה שהייתה לנו. זה מחמם אותי וזה מחרמן אותי.
ד״ש חם ורטוב, אהוב רחוק