הלב ריק. החלל עצום וכובש כל פיסה בי. לא מרגישה כלום. זה לא אדישות זה פשוט כלום גדול.
אפילו שזו הייתה ההחלטה הנכונה, זה כואב וצורב. הכאב והעצב מרחף מעל חלל הלב. ואני חושבת עליו ומתגעגעת אליו ואני לא מדברת איתו ואין לי שום קשר אליו ומשתדלת לעכל. ויש עליות ויש ירידות. והנה ירידה.
והכאב היה בלתי ניתן להתמודדות אז פניתי למין הגברי כדי לשכוח והיה לי מזל גדול והכרתי גבר מבוגר ומצאתי לי דון ז׳ואן וסקס מעולה, וכשאני איתו אני לא חושבת עליו. רק ברגעים שאני איתו אני לא חושבת עליו וזה מפחיד אותי מאוד. מצד אחד הוא עזר לי המון להרגיש קצת יותר טוב ומצד שני אני לא רוצה שהוא יהיה התשובה שלי. הוא גבר מסוכן וכריזמטי והוא יודע מה להגיד ונותן לי מחמאות ויודע לזיין ממש טוב ובכל סיטואציה אחרת הייתי מאוהבת בו קשות. אבל הלב שלי ריק אז אין סיכוי שאתאהב בו. ועדיין אני לא יכולה לא לראות תמרור אדום. ואני צריכה למצוא ולצאת עם עוד גברים כדי שלא אקשר אליו מרוב החשמל שיש בינינו אבל המחשבה מתישה אותי. אין לי כוח לעוד גבר. אני צריכה לשמור אנרגיה לעצמי.
ואתמול הוא נרדם ולי היו שעות מייגעות של מחשבות עליו. והרגשתי שהוא עם מישהי אחרת. אינטואיציה. ובכיתי. בכיתי בזרועות גבר ישן על גבר שהיה שלי ואיננו ולא יהיה יותר. ואני יודעת שגם הוא צריך לשכוח אותי ושאפשר לעשות את זה באמת רק עם אחרת ואני מבינה את זה אבל זה כואב נורא. וניסיתי למצוא מחשבה טובה על עכשיו, על העתיד, משהו שירגיע את הנפש אבל כלום. והלילה היה זוועה, כמעט כמו כל לילה. ולפעמים ללכת לישון כבר לפנות בוקר לא עוזר.
והבוקר היה טוב. סקס טוב על הבוקר. מחמאות. חיבוק. קפה שחור. אבל בעבודה עלה בי הלילה והמחשבה שיש עוד שבוע שלם עד סוף השבוע הבא. ושוב בכיתי. ואני משחקת שאני בסדר. מתלבשת יפה וחזרתי פחות או יותר להתאפר, במיוחד בשבילו, ואני משתדלת לצחוק אבל זו מסכה מזויפת. כי בפנים אני מתה. אני כלום.