וכל מה שבא לי לעשות זה להיכנס לתוך המיטה ולרחם על עצמי. לכאוב עוד ועוד. הוא עובר לגור עם החברה שלו. זה היה ידוע מראש, זה היה צפוי ועדיין זה כואב לי. לא הייתי רוצה להיות במקומה ולא רוצה לחזור לאיפה שהייתי אפילו אם היו משלמים לי על זה ואני לא מקנאה שהוא עם אחרת, אבל כואב לי. לאט לאט ייעלמו שרידים מחיינו המשותפים עד שלא יוותרו כאלה. וזה כואב.
אני רוצה כל כך לבכות על תקופה אומללה, על כאב הלב, על הנפש שסבלה - אבל אני לא אעשה את זה. אין לי זמן לרחמים עצמיים. אין לי זמן לשקוע ולחשוב עליו. אתמול הייתי עם גבר טוב שנתן לי מה שהייתי צריכה וגם חיבק אותי ואפילו חיבק אותי כפיות כשהלכנו לישון יחד. ועכשיו קלטתי שכשגיליתי שיש לו חברה בדיוק נפגשנו. מעין סגירת מעגל כזו שהוא פה בשבילי. והלילה כנראה אהיה עם גבר אחר. אז בין כל החרמנות שלי אין לי זמן לחשוב. אבל קשה לי. בעיקר קשה להירדם. קשה בלילה.