אז אני נוסעת אליו עוד חודש. וואוו. זה כל כך מטורף. אני לא מאמינה למה שקורה. חשבתי על זה. פינטזתי. רציתי ועכשיו כשזה פה אני מתה מפחד. אני באמת רוצה את זה?? אני שואלת את עצמי. זה פשוט כל כך מוקדם. כל כך מהר. רק התחלתי ליהנות מהחופש ופתאום מצאתי את עצמי במשהו מחייב במידה מסוימת. זה מתאים לי? אני יכולה לוותר על כל שאר הגברים? על חלק כן בטוח. על כמה יהיה קשה יותר. וקשה גם לוותר על אלה שעוד לא פגשתי. על הריגוש הראשון. על הרגע הזה הקסום בפעם הראשונה שחודר אליי גבר ויודע לזיין. לוותר על החיזור? על תשומת הלב הזו?
אני מוכנה להיות שוב עם מישהו? הרי טוב לי כל כך לבד. אני לומדת להכיר את עצמי בחופש הזה. אז לוותר עליו? אני מרגישה שאחרי שבע שנים עם מישהו זה התקדמות מהירה. מהירה מדי. ואז אני יודעת שאין חוקים. אין כללים. שום דבר לא קבוע מראש. והחיים דינמיים כל כך. ואני גם יודעת שכימיה כזו זה ממש לא מובן מאליו. זה ממש לא קורה עם כל אחד. יש שם משהו בינינו. לא יודעת מה אבל יש. ואני לא מרגישה רגשית מוכנה למשהו רציני. לא לאהבה. לא לחבר. לא למערכת יחסים. במיוחד לא מערכת יחסים וירטואלית או מעבר לים.
ובזמן הזה שהקשר התהדק בינינו נהיה לי קשה יותר ויותר להיות עם אחרים - פשוט כי הוא מדבר איתי כל יום וזה הפך להיות לוגיסטיקה בעייתית משהו כי אני גם עובדת וצריכה לישון מדי פעם. ובעיקר חסר לי זמן לעצמי. קשה לי שהוא מתקשר כל יום. קשה לי שהוא יודע איפה אני ומה אני עושה. קשה לי לאבד את העצמאות בלגור לבד ולא לדווח על מעשי. ועכשיו שאני לא עונה הוא שואל מה קרה ונאלצתי לספר שקר לבן השבוע. אבל מה אני אעשה? אני צריכה סקס פיזי. מגע פיזי. אני לא יכולה לגמור רק מלהסתכל עליו - אני פשוט לא גבר. אני צריכה גירוי מהגבר. ואני לא יודעת אם הוא מזיין שם. לא שואלת. לא רוצה לדעת. ובעיקר - ממש לא רוצה לספר או לענות על שאלה כזו. זה לא שיש לנו משהו בלעדי עכשיו. הוא גומר ממני. הוא אומר לי שבא לו עליי מאוד. שאנחנו יכולים לשלב בין המציאות לפנטזיה המינית.
ובעודי כותבת את זה אני מפחדת עוד יותר מהאינטנסיביות של העניינים בינינו. זה באמת מרגיש מהר אבל גם מרגש וסוחף והזוי ומסעיר. אני נוסעת לסוף שבוע של סקס. סקס רצוף כל הסוף שבוע - אף פעם לא היה לי. הגשמת פנטזיות.