גם נסיכות יורקות

שם,בפתח הלילה,אמתין לך.נעמדת בחדר חשוך,כשכולי שיברי שאלות אבודות,בחלל העצום,בוואקום הנורא.עמוסה בחלקיי פזל,של רגעיי תשוקה נשכחת,מאתם לילות מיוזעים שחווינו יחד,ושהשאירה טעם מריר,עם זיכרונות של חשק גדול,שלא יודע שובע.אביט בך מתהלך לכיווני,זקוף עם עיניים בורקות ומבט מזמין,אל רגע ארוך של פראות חייתית. החושך סביבנו,לא מסתיר את כוונתינו,שפורצת מתוכינו.הלילה בועט אותנו לעבר רגע הזוהר.החל מפגש מרגש של גופות שדחסו בתוכן רעב לא מתפשר אל תוך מבוך,של יזע ושיגיונות.דוחק אותנו אל תוך הבערה,הזועקת מתוכינו,בכדיי לפרק את הטרוף הכמוס בתאיי גופינו.אתה נושך שפתיים,אני מגבירה נשימה,קצב הלב של שנינו,מהדהד בתוך האפלה,והלילה נזרקנו אחד לזרועות השניה.הצער שלך נפגש עם צערי,הפחד שלך,נפגש עם שיבריי הפחד,שעדיין קיימים בתוכי.ואנחנו נסחפנו למחול יצרים לא נשלטים.אתה אהוב נשכח ואני אהבה לא פתורה ושנינו רוצים לנשום ביחד,את אותה נשימה שנשארה חנוקה והתמסמסה בין דפי הזמן.