סה"כ צעצוע.

בא לי.

בא לי כל מיני דברים. דברים הזויים. בא לי דברים שההורים היו מתביישים בי.

בא לי משהו שסבתא שלי הייתה נותנת לי בגללו סטירה.

                                                                                                                     למישהו יש אתר טוב לסאדו איכותי? 

                                                                                                                                   ואני נושמת. נושפת. לוקחת לריאות.

את פשוט לא נותנת מספיק תשומת לב"

וואלה צוצו, ווואלה??

קראתי כל מה שכתבת, האמת? את חושבת שונה מאוד מהרבה מאוד דומיות פה, והיה לי ממש חשוב לשלוח לך את ההודעה הזאת שלי, כדי לספר לך משהו.

את משדרת סוג של "תמימות" כזו שהייתה לי בעצמי לפני כמה שנים, בחיי שחשבתי כמוך, אמרתי לעצמי "איך זה שאין פה מלכה אחת נורמלית שלוקחת את העניין ברצינות שחיה את זה, איך?!"

אבל הזמן חלף, והבנתי שאין מלכות ש"חיות" את זה, וגם אין עבדים ש"חיים" את זה, הרוב שולט והרוב הוא ונילי קינקי, הרוב גם לא מבין על מה מדובר, היום הכלוב הוא הרוב.

זה לא תמיד היה ככה - פעם, דווקא בהתחלה, הרוב פה באמת חיפשו לחיות את הקטע עד הסוף, אני יודע כי הייתי שם, כי חויתי קשר שהיה בדיוק מה שכתבת בפרופיל שלך - אבל בדיוק.

וכשהוא הסתיים מצאתי את עצמי ב"כלוב החדש" עם הרוב הזה שלא ממש מבין על מה באמת מדובר.

אז נסעתי לחו"ל וראיתי ששם זה קורה, ויש קשרים כאלו, וזה מדהים כאשר הכימיה היא בדיוק במינון המתאים, ראיתי שזה קיים ושאנשים לוקחים את העניין הכי ברצינות שיש... וחזרתי לפה ונתקלתי ברוב שבכלוב והתייאשתי לחפש, כי כמו שלך כמעט בלתי אפשרי למצוא את אותו עבד טוטאלי שרוצה לחיות את הקטע עד הסוף, כך גם לי כעבד כמעט בלתי אפשרי למצוא את השולטת הטוטאלית הזו.

זה יישמע לך אולי קצת מצחיק.. "עבד בררן" 😄 יש דבר כזה? כן יש דבר כזה בכלוב של היום הסיכוי למצוא את הדבר האמיתי שואף לאפס, משני הצדדים.

אולי בגלל הכמות הענקית של האנשים שהביאה איתה גל של ונילים קינקיים, אולי בגלל שאנשים כמוני וכמוך פשוט ברחו מפה בשל הסיבה הראשונה... ואולי מסיבה אחרת, עלומה, אבל עובדה היא, שכיום כמעט בלתי אפשרי למצוא פה את מה שכתבת שאת מחפשת.

אז רציתי לכתוב לך ולהגיד לך שכשקראתי מה שכתבת הבנתי בדיוק על מה את מדברת.

רציתי לומר משהו. משהו שהיה חשוב לי לומר.

משהו שגרם לי ממש לחייך.

גם פה, בכלוב הווירטואלי הזה,

גם במקומות אחרים..

ישנם רגעי קסם. יופי עדין.

מתיקות שעדיין לא חלפה לה מהעולם,

היא עודנה תמימה.

אז תודה לצעצוע המקסים והמתוק הזה, שהרשה לי לחלוק משהו ..

משהו שמחמם לי את הלב.

מעשה בגברת מקסימה למדי.. אינטיליגנטית, מתוקה, נעימת מראה, טובת לבב. אך כרגיל.. חסרת ניסיון.

זו לא פעם ראשונה שנפגשנו. כנראה גם לא האחרונה.. אבל לא באותה הדרך, לא באותה הגישה. היא אמרה לי שזה מהיר לה מידי. אבל היא חייבת בפיטמות. היא אמרה שהיא בוטחת, אבל הצעקות שלה יכלו להעיר את מתים. היא נראתה להוטה וכבויה בו זמנית. ועדיין, ללא ניצוץ. ללא "ה-ניצוץ".

קשרתי לה את העיניים. המפרקים אוזקו מאחורי גבה. השער הרך שלה גלש לה על הכתפיים והניחוח.. אוח, הניחוח. הפרומונים המטריפים האלו. טיפות הפחד והתסכול.. היא כל כך יפה. הפחד שלה כל כך יפה. רציתי רק לעזור לה. להעניק לה מתנה. שתצא סוף סוף מהבועה הזו שלה. שתנשום קצת. שתצליח להשתחרר. היא ביקשה שאתן לה שוב לראות. אפילו רק לרגע. ידעתי שזה רק ילהיט אותה יותר. ידעתי, ואלי בגלל זה הנחתי לה לפקוח עין אחת. רק אחת. היא התחילה להתנשף, לצרוח. חסרת אונים. לא בדיוק חסרת אונים. היא נלחמה כמו שועלה קטנה,  במחול היסטרי ותקיף היא יצרה לעצמה סימן מהאזיק. בלי כל כוונה היא סומנה.

היא תלשה את האזיקים מעצמה, את כיסוי העיניים והישירה אלי מבט. השפילה אותו ונשכבה. היא נשכבה על הרצפה לרגליי. מפוחדת. נרעשת. נרגשת. חצי תמימה. הנחתי רגל אחת על החזה ורגל אחת על הגרון. היא שאלה אותי אם מיקום הרגליים שלי היה מכוון. אני עניתי לה שאין דבר שאינו. אח"כ היא ביקשה ממני שאחזיר לה את הכיסוי, היא הבטיחה שעכשיו תיהיה ילדה טובה. הכיסוי לא חזר. גם הרצון שלי להשתעשע בה כבר אבד. 

להוריד לך את הראש למטה, 
כך שתוכל להריח לי אותן. 
כל אצבע ואצבע קוראת לך לבוא. 
אסור לך. 
ולפעמים מותר. 

לא באמת. 

לתפוס לך את הקולר 
ולמשוך לך את הפרצוף אלי.
להחזיק אותך מתנשף מתנשם והמום. 
כלוא במבט. 
חושק. 

פועם. 
מרייר. 
לוקח נשימה עמוקה. 

לפקוד עליך להסתובב
להוריד את הראש 
להרים את הישבן 
קודם אני אריח אותך
אנשום את הלפני
אלטף לך לחי לחי
ואז

איפה אתה טינופת????

אני מחכה!