מעשה בגברת מקסימה למדי.. אינטיליגנטית, מתוקה, נעימת מראה, טובת לבב. אך כרגיל.. חסרת ניסיון.
זו לא פעם ראשונה שנפגשנו. כנראה גם לא האחרונה.. אבל לא באותה הדרך, לא באותה הגישה. היא אמרה לי שזה מהיר לה מידי. אבל היא חייבת בפיטמות. היא אמרה שהיא בוטחת, אבל הצעקות שלה יכלו להעיר את מתים. היא נראתה להוטה וכבויה בו זמנית. ועדיין, ללא ניצוץ. ללא "ה-ניצוץ".
קשרתי לה את העיניים. המפרקים אוזקו מאחורי גבה. השער הרך שלה גלש לה על הכתפיים והניחוח.. אוח, הניחוח. הפרומונים המטריפים האלו. טיפות הפחד והתסכול.. היא כל כך יפה. הפחד שלה כל כך יפה. רציתי רק לעזור לה. להעניק לה מתנה. שתצא סוף סוף מהבועה הזו שלה. שתנשום קצת. שתצליח להשתחרר. היא ביקשה שאתן לה שוב לראות. אפילו רק לרגע. ידעתי שזה רק ילהיט אותה יותר. ידעתי, ואלי בגלל זה הנחתי לה לפקוח עין אחת. רק אחת. היא התחילה להתנשף, לצרוח. חסרת אונים. לא בדיוק חסרת אונים. היא נלחמה כמו שועלה קטנה, במחול היסטרי ותקיף היא יצרה לעצמה סימן מהאזיק. בלי כל כוונה היא סומנה.
היא תלשה את האזיקים מעצמה, את כיסוי העיניים והישירה אלי מבט. השפילה אותו ונשכבה. היא נשכבה על הרצפה לרגליי. מפוחדת. נרעשת. נרגשת. חצי תמימה. הנחתי רגל אחת על החזה ורגל אחת על הגרון. היא שאלה אותי אם מיקום הרגליים שלי היה מכוון. אני עניתי לה שאין דבר שאינו. אח"כ היא ביקשה ממני שאחזיר לה את הכיסוי, היא הבטיחה שעכשיו תיהיה ילדה טובה. הכיסוי לא חזר. גם הרצון שלי להשתעשע בה כבר אבד.
