סה"כ צעצוע.

אדום.

הבית צוחצח ומרגיש נכון ומוכן לשבת קודש.

שוכבת על המיטה וחושבת על הדייט הוונילי שמצפה לי בשני.

איך כל פעם אני מכוונת לשם ונשאבת שוב לפה...? בכוונה בשיחת הווידאו צילמתי את כף הרגל... לכדתי אותו.

זה היה קל מידיי.

ועדיין, אולי אזכה לקצת רומנטיקה?

מצחיק.

כמה שאנחנו כל הזמן סביב הגדרות, סביב שליטה סביב כוחנות או רוך.

זה מצחיק שאם אנחנו מאמינים אז זה יכול להיות טוטאלי ויכול להיות רגעי. זה מצחיק שמרגיש שיש את האפשרות אבל באותה המידה הדלת נסגרת. מצחיק.

חברה טובה לימדה אותי משהו יפה. היא טענה שכחלק מהמירוץ אנחנו לפעמים שוכחים את העיקר. מתישים את עצמנו ופועלים על אדים למען הדחוף והכרחי. מסתבר ששכחתי לתת מקום לחשוב. הרבה דברים חשובים כן טופלו אבל אחד חשוב במיוחד

נטמן תחת ערמות היומיום והמסע.

מפה לשם... נקרע לי חלק חשוב בגוף.

כאבי תופת. ממש, על גבול הבלתי נסבל.. ואני? אני הרי קשוחה, חריפה, החלטית, חדורת מטרה.. חייבת... אז המשכתי. למרות שהגוף אותת, למרות שהנפש ניסתה לצרוח. השתקתי והמשכתי.

מפה לשם...שבועיים של החלמה, המון כדורים ומשכחים והזדמנות להוריד את הרגל מהגז ולנשום.

אני גאה שאני אוהבת ומכילה את ההזדמנות, מביטה בה בחיוך ומחבקת באהבה.

מעניין כמה זמן זה יחזיק.

מקווה

ש

ימשיך.

מצחיק.

אין לי אפשרות להוסיף תמונה. אני מדמיינת חיבוק של אמא ורקיע פתוח ורך.

#כל_הזין

כסף בונה או שובר אותנו.

.

אין מה לעשות. לטוב או לרע

.

בונה או שובר .

.

עכשיו

(הרבה הרבה הרבה) כסף (או הרבה הרבה הרבה חוסר בכסף) משנה אותנו.

בהכרח.

.

אני ללא מנוי (ז"א שאני גם ללא אפשרות להוסיף תמונות לבלוג) ..אז תתאמצו לרגע ותדמיינו..

ממש תדמיינו:

"מסך הרקע בצבע כחול רויאל עמוק מתנופף בעדינות..                                     נקודות של אור וצל מרצדות. 

(Zoom in)..

.

במרכז התמונה

ניצבת לה ערמה קטנה (קטנה) ומסודרת (מסודרת 😉) של מטבעות זהב. לצידה

                   מונחת לה, ערמה נוספת. זהה..  רק גבוהה יותר. לצי

  דה ערמה נוספת זה ה .. ואף היא

גבוה      ה יותר ..וכך הלאה והלאה"..

.

(Zoom out) .

.

אני זוכרת את עצמי, 7 שנים אחורה.

כולנו היינו באמצע מציאות בלתי נסבלת. זו הייתה תקופה כל כך אכזרית מכל כך הרבה רבדים. וכן. גם מהפן הכלכלי.

הייתי מתקתקת את הילדים, את הבית, את ארוחות הבוקר והצהרים, הקפצה למסגרות, נשיקות חיבוקים.. וטסה למשרה הראשונה שלי.

הייתי מחנכת בכיתה מונטיסיורית (חוויה מדהימה בפניי עצמה 🥰)

..  ובצהריים

                                   במשרה השניה.

.

........................עכשיו .

אנחנו הריי פה...אז 🙄

היה ממש (ממש) מתאים אם הייתי מספרת שבמשרה השניה הייתי נועלת נעלי עור שחורות. (מה שנכון). עם עקב חד וגבוה (עדיין נכון) הייתי מגיעה תמיד עם שער אסוף הדוק מעלה. (כן.. כל יום). והייתי קובעת הכל. הכל(!)

..ומי שאעז לא להתנהל על פי הכללים.. נענש.

בחומרה. 

מהשעה 13:30 ועד השעה 16:45 היה מתאים שאספר שהייתי דומינה קשוחה .

היה מתאים שאשתף שהייתי.

(עודני). הייתי. דומינה טובה. חומלת. כזו שלא מעריצים בגלל הפחד אלא בגלל ההתמכרות. דומינה כזו.. אבל קשוחה. כן. היה מתאים. אבל לא.

😊.

הייתי מנהלת צהרון גנים ובית ספר (משהו כמו 14

מדריכים 350+ ילדים) . זה היה יום ארוך , מלא בכל טוב .ארוך.. ומעייף.

ואז . הייתי חוזרת לבית. 

ארוחת הערב, המקלחות והארגון הכללי. ההתרוצצויות המסונכרנות בבית.

ואז..

הייתי מתפנה לעיסוק הנוסף והאחרון להיום.. (אם מישהו ינחש מהו אני אתן את הצינצילה שלי  ואת הציפורן של הקמיצה השמאלית) ואז,

באמצע הלילה .. קורסת. ה

בו

קר

היה

ע

ו

ל

ה       וחוזר

חלילה.

כל זה, עם חרדה קיומית. עם אמונה בדוחק כלכלי והתעמרות יומיומית  שהמשפחה שלנו לא תשרוד.

היום_

(דמיינו שוב את ערמות המטבעות ההן..)

-

אני מרוויחה הרבה (הרבה ...הרבה הרבה הרבה) פחות. אני מוותרת על תענוגות מסויימים בחיים (..se la vi).

אני מחושבת ובוחרת בקפידה.

ו-

אנחנו חיים עם אור. חיים עם חיוך ושמחה. כולנו.

❤️אבא תודה❤️ 

.

זה לא כמות המטבעות. זה האיך והלמה.

....

.

🙁.

ואז

          זה שוב קופץ לי לראש.. כי העזתי לעבור כמה שעות מבלי לחשוב עליהם.

❤️.

האחים שלנו, האהובים שלנו. החטופים  והחללים שלנו. כל זה עדיין קיים(!!!!!!!!) 

ואני

פה.

מזיינת את המוח על מטבעות 🤦‍♀️

#מוקדש_באהבה_לזו_שמחפשת_משהו_אחר

לילוש נכנסה לחדר, בבטחון ברור שכמו שהחדר שייך לה כך גם כל השאר. היא התיישבה על הספה הנוחה ושקעה אל תוך עצמה.

מפינה אפלה בבית הגיח הקטן הזה. כפוף. על שש. הוא רץ לכיוון המקרר. הוא מזג כוס יין מתקתק והגיש עבורה.

היא טפחה על ראשו קלות, לקחה מידו את כוס בשלווה האצילית שלה וסימנה באצבעה מטה.

הקטן הזה הצמיד את פרצופו לרצפה וחייך. לילוש הבחינה. 

הוא רצה לבקש להתקרב עם שפתיו לכף הרגל. הוא רצה להציע לעסות את רגליה. הוא שקל לאפשר לקולות התחנון לבקוע מגרונו. הוא רצה. ושתק.

'היה יום ארוך', חשבה לעצמה, מניחה כף רגל אחת על פרצופו והשניה על גבו. 'היה יום ארוך' הוא חשב ונשם.

לא תמיד חייבים לעשות. לפעמים רצוי רק לנשום.

נשימה.

היום....

הייתי חרמנית

.

כל היום אני רק חושבת על זיון חזק וקשוח. חושבת על סטראפ או פייסיטינג..  סתם למרוח את הכוס שלי חזק חזק על פרצוף יפיפה או לקשור ולחנוט ולזיין עד אפיסת כוחות.

כל היום אני עובדת, מתפקדת, מתקשרת..

ובעצם מפנטזת על זיונים.

נכנסתי כמה פעמים לשני בלוגים שאני מאוווד אוהבת פה והחזקתי את עצמי שלא לאונן בשירותים של העבודה. הגעתי הביתה ופרקתי מול פורנהב אבל זה היה מעפן וממש סתם.

אני לא מזדיינת. אני עושה אהבה עם הבן זוג שלי. מאווווווווווווד רציתי להזדיין היום. אני עדיין רוצה. אבל מה לעשות שאני והבן זוג שלי כבר הפכנו ל"לשעבר"..🤣

הקשר לא היה בריא, גם לא באמת נגמר בטוב, אבל אמממממממממא הסקס היה פשוט פסיכי. גם הקוויקי הכי קצר שהיה היה מגמיר אותי כמו מטורפת. זה אף פעם לא היה בנאלי, תמיד תשוקתי וחייתי.. גם ברגעים הכי מתקתקים ועדינים היינו זוג חיות בהמתיות.

אז כן. ניסחתי לעצמי בראש היום  שוב ושוב ושוב את הווטסאפ שאשלח. . גם שכנעתי את עצמי שסקס עם האקס זה לא כזה טאבו וסהכ זה פורקן והרגש מן הסתם לא נעלם  אבל הגבולות מאוד ברורים

..

ומאוד רציתי פשוט שיגיע יתפשט והזין היפיוף שלי יעמוד דום לכבודי

..אבל החזקתי את עצמי.

ולא התקשרתי ולא שלחתי שום הודעה.

במקום זה הזמנתי המבורגר ענק עם אננס וריבת תאנים.

בתאבון לי 🙄-

אני לא אוהבת סמרטוטים.

כמו במטבח, בדרכ משתמשת וזורקת, אפילו לא טורחת לכבס... סמרטוטים תמיד יש בשפע.

להתחיל מבראשית ללא ניסיון זה לא כיף. צריך להתעכב ולהסביר על נישות זעומות (שרק נראות) חסרות חשיבות שמרכיבות את היסוד.

אוטודידקט זה גם לא טוב, השם ירחם מה הוא לימד את עצמו בדרך.

רב ניסיון גם לא טוב.. הוא תואם לניסיון הקודמות שפגש, זה כמו חינוך מבראשית רק סגפני יותר.

אז מה כן?

אלפא שבוחר להיות אפס. זה כן.

**אפס הוא סמל אולטימטיבי לכל דבר ושום דבר, שלמות וריקנות, התחלות וסיומות, אינסוף, נצח, אלוהות וכוחות אוניברסאליים של קוסמוס. 

תנו לי אפס ואהפוך אותו לאחד😉😈.

**צותת ממספרי המלאכים.

אף פעם לא הייתי בקיצון אחד לאורך זמן. אצלי זה בא בגלים. אני אוהבת כשהעולם נפתח אליי כבופה. כשהצעצוע שלי מתמסר לחלוטין ומרגיש כמו ילד עיוור בלונאפארק פסיכוטי. אני אוהבת כשהכל אפשרי ולי נשאר רק לבחור מה, מתי, כמה ואיך..

לפעמים ככה, לפעמים אחרת. שלל משחקים ואפשרויות.

מממממממ

גם בקטע של ההחפצה... לא דמות אחת שנשארת תמידית היא. מגוון, עניין.... כן לגדול ולהתפתח, אבל רוחבית, לא רק ברמת המיקרו.

ועדיין.. כזה... אוףףףףףף

זה פשוט חמוד מידי ❤️😈🫠:

הזמן טס כשנהנים.. אני רק שמה את זה כאן 😉: