לונה בכלוב הגדול

שלוש מילים / לא אהוד מנור

שלוש מילים שנאמרו

חדרו אל לבי ושם נשמרו

בחיוך ומבט של אחרי אוראלי

כך אמרת

את טעימה לי

בתחת שלי.

חודשיים לתוך הקשר והוא עדיין "ממקבל" או וואטאבר. יש לנו צלע שלישית, הוא מזדיין איתה, יוצא איתה, מבלה. עושה חיים.

שבוע ראשון להיכרות בינינו, שבוע שני, שלישי, וואלה מפרגנת, קסם של בחורה אני, איך אני רוצה שיהיה לו טוב. הוא עושה לי טוב, אז יאללה, שיעוף על עצמו ועליה בכיף שלו. הכי בכיף. מה אכפת לי, זורמת.

שבוע רביעי, חמישי, הלב נפתח אליו, הכניס אותו עמוק פנימה, ומשהו נסדק מבפנים כל פעם שהוא איתה. 

שבוע שישי, שביעי, שמיני, זה כבר כואב יותר מדי.

שבוע תשיעי, לא יכולה להכיל יותר.

לוקחת כמה צעדים אחורה.

נושמת

מעניין מה יקרה אם אני אחזיר לו..

מה יקרה אם כשיתחלף לו הפרצוף למפחיד ונסתכל אחד לשניה בעיניים, הסטירה שלי הרי לא תאחר לבוא, ואז מה יקרה אם ממש מהר, ברגע, לפני שמישהו מאתנו בכלל יבין מה קורה, הימנית שלי תעוף ותנחת לו על הלחי?

פאאאף!

הוא בטח יהיה בשוק, אבל נראה לי שזה יהיה גם די מדליק, לשנינו.

ומה שבטוח, זה שהסטירה הבאה שאקבל תהיה הרבה יותר כואבת

אנחנו לא עושים סשנים, אנחנו יעני דייטינג. יוצאים ומבלים, נפגשים ומזדיינים, מדברים על המון דברים כולל גבולות, מילות ביטחון, סימני ביטחון.

הוא מענג אותי וטוחן אותי, אני מענגת אותו ונותנת לו לעשות אותי הזונה שלו. זונה וחברה. יש דבר כזה?

חמש שעות מהפרידה, איזה דרופ. כמה עצב מצטבר ואני מרגישה את הדמעות עולות. מחכה שהוא ישאל לשלומי.

אני לא מורה טובה, חשבתי שאני גיבורה גדולה, אבל השמטתי שיעור חשוב עבורו, ובטח כרגע אין לו מושג.

חל היום.

איך אתם חוגגים?

היום בבוקר חשבתי עליו, והתגעגעתי אליו נורא. מה זה התגעגעתי, לא ראיתי אותו כולה יממה, אולי פחות אבל הרגשתי את זה כזה חזק בחזה.

וזה לא שלא התגעגעתי אליו בעבר, וזה תמיד היה בסדר ועם חיוך כזה, והיום זה פתאום נורא נורא כואב. 

וזה מאוד מלחיץ.

ככה זה כשמתאהבים?

אספר לו על זה ברגע שיזדמן, כחלק מהכנות והפתיחות שכל כך חשובות לנו בקשר הזה, ונדבר על זה. 

אבל כבר עולות לי דמעות. אני כל כך מפחדת שזה יהרוס. אבל גם למה שזה יהרוס. אוי.

Help

מהדייט הראשון, וכבר הפסקתי לספור מפגשים.

מונעת על אנרגיה של קשר חדש. בארים, קולנוע, מסיבות, שיחות, התכתבויות כל היום, זיונים, זיונים, זיונים, טירוף חושים, כרבולים. 

הוא קצת בדסמי בלי לדעת שהוא בדסמי.

הוא לא מגיע מהעולם הזה, אבל העולם הזה בתוכו, ולאט לאט יוצא החוצה, בעידודי, בהשראתי. הוא מגלה דברים חדשים על עצמו ועלי, וכל דבר כזה הוא ראשוני מרגש ומלהיב.

חודש שלם, מהדייט הכי נטול ציפיות שהיה לי, שאמרתי יאללה, הוא נראה סביר, נצא קצת מהבית..

איזה כיף שיצאתי מהבית!

את רוצה? הוא שאל אותי.

את רוצה להיות הזונה שלי?

את רוצה

להיות כלי לשימושי

למצוץ לי ת'זין כל בוקר, לחכות לי בצהריים על ארבע, עם כל החורים שלך פתוחים לבחירתי, להנאתי?

את רוצה?

רוצה, אמרתי. בטח רוצה.

מה את רוצה?

רוצה להיות הזונה שלך, להיות כלי לשימושך.

כמה עולה? שאל

לא עולה כסף

אז מה?

רק תשמור עלי

איך לשמור עליך?

תדאג לי, תמשיך לעשות לי טוב

ביום תהי כלי לשימושי, ובערב אני אוכל לך את הכוס עד שתשתגעי.

דיל.

מספיק לי שהיד רק נכרכת על הצוואר בשביל להרגיש רטיבות עצומה וחמה שבוקעת מתוכי, הלב פועם על 300, העיניים מתגלגלות למעלה ואחורה, פחד אלוהים!

וכשהיד מתהדקת , זה טירוף חושים מושלם.

אולי זה הגיל או הסטטוס ההורי או זכרונות מהתנסות קלינית במחלקת עצבים, שם פגשתי אנשים שטיפול כירופרקטי לא נכון בצוואר (לכאורה) לחץ על עורק הקרוטיד ושלח קרישון למוח.

בצער רב אני חוששת שאאלץ להוציא חניקות מחוץ למחום. 

אני יודעת שכבר נכתב על כך.. ועכשיו עצוב לי להיפרד.

יש בכלל דרך לעשות את זה בטיחותי?

למה אני כל כך בוגרת?

איך ממשיכים מכאן?

כבר שכחתי כמה זמן הסימנים יכולים להשאר על הגוף, 

איך הם מתפשטים, הגבולות מטשטשים, משתנים בכל יום, מחליפים גוונים.

ביום השישי הם בצהוב ירקרק וכבר כמעט לא מורגשים, ואני יודעת שבקרוב יעלמו לגמרי, 

ואני אתגעגע אליהם

ואשאל את עצמי אם הם היו שם בכלל או שדמיינתי.