לונה בכלוב הגדול

והנה כעבור זמני זמנים, 

בשעה טובה צלחתי דייט ראשון עם גבר מאפליקציית הכרויות גנרית, שעד כה אני גם מחבבת וגם יש משיכה הדדית עצומה, הידד!

אחרי סוג של הצהרת כוונות במגרש החניה מחוץ לפאב, הוחלט על דייט שני שיתרחש אצלו ובו הוא יחרב לי ת'צורה וכו'.

וואלה, אני מתרגשת. מתלבטת מה ללבוש וכל השיט הזה. מה שהעלה בי תהייה, אם כבר אישה לא מורידה שיערות בכוס, מה טעם בגילוח השפיצים של המשולש, יעני בואכה מפשעות, ולהפוך את כל העסק ל.. מלבן? 

באמת שתכננתי להיות היום רגועה יותר, סבלנית, נעימה. כמו בימים שריחפתי על קרני שמש.

אבל הימים חולפים והגלים משתנים והספקתי לחטוף עצבים עוד לפני שמונה בבוקר.

זה מהקטעים האלה שאם הייתי מסתכלת עלי מהצד הייתי אומרת בונא זאתי צריכה זין! 

אבל אנחנו כבר יודעים שלא כל זין יעשה את העבודה וכמה חשוב לדייק בזין אחרת זה רק יותר מתסכל. 

וכמה זה קשה, לדייק.

מחסור חמור במנות דם מסוג O. אבל אם יש לכם סוג זה, אתם הרי כבר יודעים את זה כי מתקשרים אליכם מבנק הדם או ממד"א בימים האחרונים ומתחננים לתרומתכם.

מכירים את הדימוי הזה של התזמורת על סיפון הטיטאניק שממשיכה לנגן כשהספינה טובעת? נו, בהקשר של קורונה. ככה אני מרגישה היום.

לא תאמינו כמה צרכני דם יש בכל יום.

המוגלובין 8 ומעלה סוג דם O או סוג אחר עם נוגדנים מיוחדים? לא מדממים על שולחן הניתוחים? תתמודדו. תבואו מחר. גם מחר לא יהיה.

בעלי סוג דם אחר ורוצים לתרום? ברגע שיהיה מי שיקח מכם דם - אז בכיף, אבל אתם עדיין פחות מעניינים. 

סימפטום קטן של מערכת חולה.

ולי אדי הכיף של הסופ"ש גם כבר חלפו

ואני עייפה.

יצא לי קליקבייט?

בלי שום שיר חדש בלב

אבל עם גרון קצת כואב,

תזכירו לי שזה כנראה לא קורונה, אלא תופעות לוואי של הזין שלו שדפק את הגרון שלי טוב טוב הלילה. 

או כמו שאני תמיד אומרת,

Why not both

סופסוף הגיע הרגע אחרי שבועיים. התקשרתי לאהובי הסודי וחסר המושג, להזמין אותו לפעולה שהוא מבצע ואני מסייעת.

הוא נשמע כל כך שקט ומרוחק ואני צעקתי: 

"ברוך רופא חולים!"

והוא בתורו ענה לי בנונשלט:

"מי זאת?"

ופתאום אני כבר לא יודעת מתי הוא מתלוצץ ומתי הוא לא הסתכל בשיחה מזוהה ואיך בכלל המס' שלי שמור אצלו.

עניתי כהרגלי:

"לונה האחות ממחלקה איקס קומה וואי". כזה. כאילו אני לא הלונה האחת והיחידה.

"אה, את אחות חדשה?" - הוא שאל, ואז הבנתי ש... הוא חזר! זה ההומור שלו. שלנו? אני "חדשה" פה, והוא חדש בתחום.

ביררתי איתו אם הוא זוכר איך מבצעים את הפעולה, והבטחתי שאדריך אותו אם שכח (חה חה, הוא אלוף בזה רק שלושים שנה). 

והוא הגיע, חיוור כל כך. אומיקרון מחורבן, עשה עליו עבודה. רזה, חריצים חדשים מעטרים את מצחו, נראה שהתבגר בכמה שנים תוך כמה ימים.

הכי רציתי ללטף לו את הפנים. 

היד כמעט הושטה קדימה ומעלה, לעיני כל, כל כך רציתי ללטף.

לחבק את הראש שלו אלי, לנשק במצח, וללטף.

מחר אמור להיות סופסוף מפגש מחודש שלי עם מושא תשוקתי הסודית והבלתי ממומשת.

חושבת מה אומר לו (ברוך רופא חולים, התגעגעת?)

כל כך ניסיתי ללכת לישון מוקדם כדי להגיע מחר רעננה וחדה, במקום זה כל פעם שעוצמת את עיני אני רואה אותי יושבת עליו, מחבקת את הראש שלו ומצמידה אותו אלי, רוכבת על הזין שלו שבתוכי, האגן לבד זז קדימה ואחורה ושום שינה אין פה. 

ברוך בורא קונסילר מתחת לעיניים.

בכך שהקראש הסודי שלי חיובי לקורונה, היא שאני לא יודעת מאיפה אביא את הכוחות ללכת לעבודה בשבוע הקרוב, ומה הטעם בכלל, כשהוא לא שם.

זה הולך להיות שבוע מאוד ארוך.

תוהה בעקבות פוסט שקראתי פה לא מזמן ועסק בחשש מההגעה לגיל 60, וכן בעקבות היותי מאוהבת בסתר באחד כזה..

גברים שעברו את ה 60 (אתם פה?) והא.נשים שאוהבות אותם, עזרו לשפוך מעט אור:

מה ההבדל בין להיות גבר נגיד בן 47, 50, 55 וכו' לגבר בן 60 בימינו?

מה קורה בסטייט אוף מיינד, נגיד בהנחה שאתה נאה למראה ובהינתן עזרי זקפה כימיקלים למיניהם?

ומה קורה אם מפלרטטת עם גבר שכזה אישה צעירה ממנו ב 10 , 15, 20 שנה? מה המחשבה? 

עזרו לי להיכנס לראש, ותודה מראש

מתכוננת לנחיתה.

חגורות, מנועים, מדפים, גלגלים, לא זוכרת מה עוד יש כי לא טסתי שנים, אבל הדימוי ברור.

לא מתרסקת. עדיין לא! אולי גם לא תגיע ההתרסקות. הלוואי.

העננים מתחילים להתפזר, את כבר רואה את הלמטה, האורות, היעדר האורות. נגמרה החופשה, חזרנו.

הקסם מתחיל להתפוגג והפנטזיה מתנדפת.

המציאות מעבר לפינה, ויש לה ריח של פחמימות.

מתעוררת משינה בשתיים בלילה, ולא מצליחה להרדם שוב.

חושבת על הקראש שלי, ומתענגת. הפלרטוטים בינינו עדינים ונעימים ואני מצפה כבר לפעם הבאה. 

חושבת לי כמה הוא חכם ומרשים, לאילו השגים הוא הגיע, לכמה אנשים הוא עזר, כמה חיים הוא מציל, כמה חידושים הוא מפתח, כמה הוא תורם, כמה הוא מרוויח, כמה הוא צנוע!

וכמה אני אפילו לא רבע מזה, אפילו לא שמינית, כמה המוח שלי מוגבל, כמה התרומה שלי לאנושות צנועה, כמה אין לי מה להציע לו, ולמה שהוא ירצה לתת לי, ומי אני בכלל, אפילו לא כזאת יפה. הכלבה הכי עלובה. למה שירצה בכלל להתעסק עם אפס שכמותי.

הבנאדם פאקינג רוקסטאר ואני אולי דרגה אחת מעל כלום.

המציאות מכה בפרצוף.

איף על מחשבות כאלה.