לונה בכלוב הגדול

התנהגות סבירה סך הכל,

היא לרשום את שמו בגוגל לפני השינה, ולהרדם עם רקע קולו הנעים בהרצאות שהוקלטו בכנסים מקצועיים בעבר הקרוב והרחוק.

כך אני גם מתעדכנת בחידושים או משועשעת מאיך שהדברים התנהלו פעם,

ובעיקר נהנית לשמוע את קולו הנעים נואם לי באוזן מונחים בלטינית, מתורגמים לעברית צחה.

אל תשאלו איך זה קרה, אבל מצאתי את עצמי מאזינה לאיזה פלייליסט בספוטיפיי, מ 

I Am a woman in love של ברברה

ועד losing my mind ללייזה מינלי.

ואני זורחת. תשאלו את כולם, פורחת. זוהרת! 

מתאפרת בכיף בבוקר כולל מסלסל ריסים ומסקרה, משאירה את השיער פזור ותופסת בסיכה מלמעלה, אוכלת בריא בכוונה תחילה ואומרת לא תודה לבורקס ועוגה. אני נחמדה במיוחד וסבלנית, והיום אפילו אמרתי לחברה שתנסה להסתכל על הטוב.

בקיצור, זהו, אני אישה מאוהבת.

מושא אהבתי לא בהכרח מעורב בעניין, מה שהופך את כל העסק ליותר מוזר. הוא ספק מפלרטט, ספק סתם נחמד. ואני מהלכת על קרני שמש, 

Or am I losing my mind?

"מה המשמעות של המקל?" הוא שאל.

- איזה מקל?! נבהלתי.

"בתליון" ענה והצביע עם העיניים לכיוון צווארי.

ואני סתם חשבתי שזה כמו מין גפרור מכסף, שמבחינתי זה הכי קרוב לחץ שמפנה את עין המתבונן לכיוון המחשוף.

- לא חשבתי שצריכה להיות לו משמעות.

"זה מקל חובלים?" הוא שאל.

- מה? לא

"שבט חובלים?"

- שום דבר של חובלים! הכרזתי.

חשבתי שזה משהו צבאי כזה, נלחצתי. 

מאוחר יותר בדקתי בגוגל את המשמעות. הייתי צריכה כבר לדעת שאצלו זה בטח משהו תנ"כי כזה, ועוד איזה דבר..!

ואז כשהייתי צריכה שהוא ירשום לי בזריזות הוראה רפואית למטופל: "מאמצת את מקל החובלים" כתבתי לו.

את ההוראה שביקשתי, הוא רשם מיד.

יש לו קול נורא מרגיע,
אבל כשאני שומעת אותו מדבר אני מרגישה מוצפת, המוח נפרד מהגוף.

אני מתבלבלת, מגמגמת, עושה טעויות, אומרת שטויות, פנים מול פנים מפספסת ניואנסים. מפספסת הזדמנויות.

התוודתי על טעות מעצבנת שעשיתי וכעסתי על עצמי. הוא אמר " נה, זה שטויות, עזבי אותך", והגוש הכבד שרבץ עלי ברגע התעופף.

איזה חיים משונים אלה, כשקול כל כך מרגיע יכול להיות גם כל כך מרגש.

בדמיון שלי, הוא

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=1231163&blog_id=71529

קורא לי לשיחת תיאום ציפיות, בכל זאת הוא מנהל גדול ושם דבר ואני כולי דבורה פועלת, והוא לא רוצה לסכן את כל מה שהתאמץ כל כך להשיג.

ואני אגיד לו משהו כמו:

"אני חושבת שהדבר הזה שיש ביניינו, מה שזה לא יהיה, הוא דבר טוב. ואני, בלי נדר, לעולם לא אעשה משהו שיזיק לך ולמהלך החיים שלך.

(השתמשתי נכון ב"בלי נדר"?)

אני אישה מבוגרת, חופשיה, מודעת.

אני לא רוצה ממך יותר ממה שאתה רוצה לתת.

אז אני רוצה שלא תהיה מודאג, ושלא תפחד. לא ממני. "

לא יודעת איך לסיים את זה.

שיחה שרוב הסיכויים שלא תתקיים.

ולא סביר.

נקודת המפנה נצפתה כבר אז

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=71529&postid=753810

יותר מסתם מישהו מהעבודה, זה כבר באמת חסר סיכוי במציאות ב 99.9%.

אבל ה 0.1% הזה... אוי.. מאוד מפריע לי לישון.

אני משעשעת אותו, זה ברור לי. הוא צוחק איתי כמו שלא צוחק עם אף אחת אחרת. ומשתמש איתי ביותר מלים.

הוא עומד קרוב קרוב אלי גם כשאין צורך.

הגובה שלו בולע את הנומך שלי כשהוא ניצב מאחורי, ומולנו המחשב. ואני מרגישה את הדבר הזה באוויר בינינו, אולי זו האנרגיה הזאת שמדברים עליה.

והוא עוד אחד כזה שאלוהים מסתכל עליו ומברך את כל מעשה ידיו ויש ביניהם קשר הדוק. ומה חסר לו בכלל בחיים?

"את חדשה פה?" שאל אותי בצחוק, כאילו אני לא עובדת פה כבר כמעט עשור, אבל יש בשאלה הזאת משהו שבשבילי זה כאילו אולי הוא רואה אותי באור חדש, אני מובנת..?

לפעמים מצליחה להוציא משפט נורמלי לידו, חצי מהמשפטים מגמגמת.

רוצה להסתכל לו בעיניים כשהן מכוונות אלי, אבל מסיטה את המבט במבוכה, ופוחדת להישיר מבט, שלא יצא לי בוטה מדי או פרובוקטיבי, כי אני לא טובה בגבולות בתחום הזה.

אדם כל כך מצליח, מוכשר ומוערך, ממש מישהו לסגוד לו. או לחלופין לשחרר אותו מהממלכתיות ומהחשיבות המכבידה של התפקיד והמעמד ולעזור לו למצוא את מקומו. להשתחרר. מה שירצה.

רואה אותו רק לרגעים קצרים ובתדירות נמוכה, ומחר כנראה ניפגש שוב ואני כבר מוטרפת.

Help...

זו שאלה לגיטימית לדייט ראשון? או שני?

איך אפשר באמת להכיר בנאדם?

ולמה אני ממשיכה לחפש בני זוג באתרים גנריים

נכנסתי לפה אתמול אחרי לא יודעת כמה זמן, נגיד כמה שבועות, וממש קיבלתי את התחושה שהרגישו בחסרוני.
למישהו אכפת!
לא משנה לי מה תגידו, שזה הכל מזוייף, אינטרסים, אלגוריתמים וכו' וכו'
בימינו, וואלה לקחתי. בוחרת לקחת, בכיף.
שתמיד אזכה לכאלה קבלות פנים.

תודה למתעניינים
ובאמת שהכל בסדר
אני מתה רק מבפנים

________________________________

יש לי מכר וותיק מאיזה אתר הכרויות או משהו, שנפגשנו פעמים ספורות לפני כמעט עשור, ומאז מתכתבים פעם בכמה חודשים.
היום העלנו קצת זכרונות ממעט הפעמים בהן נפגשנו.
הזיכרון הכי מרגש שלי, שבזכותו אני בכלל עדיין מפנטזת על הבחור מדי פעם ושומרת לו חסד נעורים, היה מהפגישה הראשונה שלנו, בפארק הלאומי ברמת גן. מצאנו לבסוף נקודה בלי הרבה תנועה ומעט תאורה תחת עץ. 

תוך דקות הוא כבר אכל לי את הכוס, שתה אותי, ליקק, טרף בכזאת הנאה עד שגמרתי לו בפה במהירות חריגה לעצמי, וגיליתי שבינתיים הוא איכשהו גמר במכנסיים. כזה עוד לא ראיתי. אבל ערב מהמם!

קיצר, המכר אמר שזה סיפור יפה, אבל זה לא היה הוא.

אני עדיין קצת המומה.
איזה תעתוע של המוח..

אבל אני באמת כמעט די בטוחה בערך שזה באמת קרה. נראה לי.

That somebody loved me

מכירות את השיר?
זו לא הפעם הראשונה שיש לי חלום כזה,
זה כל פעם מטלטל וכל כך קשה ומבאס לקום.
וזה לא היה חלום כזה מתוק ופשוט ורומנטי, זה היה מסובך ומלא דרמות ברקע שאני לא זוכרת רבע אפילו, אבל היו שם ידיים מחבקות באהבה.
ולמרות הכל קמתי כי שבת בבוקר (שבע בבוקר) והילדה לא מוותרת לי.
אבל וואו, כמה רציתי למשיך לישון עוד ועוד,
וכל היום מסתובבת עם תחושת מועקה.

ועם השיר תקוע בראש, כמובן. 

בבקשה