לונה בכלוב הגדול

שבועות רבים בכלל לא הטרידו את מנוחתי המחשבה או הרצון לזה

והנה בסופו של
יום שהתחיל בשתי סתימות פלוס הכנה לטיפול שורש

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו עכשיו זה מתי אוכל למצוץ זין שוב

שישה חודשים מאז שהפלרטוט ביניינו הפך למציאות.
שישה חודשים של רגעי קסם גנובים, של הסתודדויות, דחיפות אצבע לכוס בחדר צוות, ליקוקי זין טיזריים בחדר פעולות, אכילת כוס על הרצפה במשרד שלו, זיון בתחת בעמידה במחסן, על השולחן של הבוסית שלי, בשרותים.
שישה חודשים של "בוקר טוב מותק" בימים א-ה בין השעות שבע לשמונה בבוקר. והתכתבויות עד ארבע אחה"צ.

שישה חודשים ונמאס לי. כל כך נמאס לי. משעמם לי. עלוב לי. כבר מזמן לא עצוב לי שהוא לא שלי, שהולך הביתה אליה. נמאס לי מהחפוזים, נמאס לי מהקול שלו, מהפרצוף שלו, מהבוקר טוב מותק שלו. מהמתי אני יורד לך? שלו. שישה חודשים וכל כך מיציתי וזה עצוב לי.

היה קשה לבחור תרחיץ פנים חדש: יש לעור שמן/יבש/צעיר/מבוגר/פגום/דוחה באופן כללי וכו', והעור שלי הוא, ובכן, כל הנ"ל.
הלכתי על כזה ש"לא מייבש מדי את העור בניחוח אשכולית ורודה".

בשימוש הראשון נחרדתי לגלות כי ניחוח אשכולית ורודה הינו למעשה ניחוח של זיעה.
הדרית ורעננה משהו אבל עדיין, זיעה. זיעתית.

לשמחתי הריח לא דבק בי במשך היום, נראה לי (מקווה), אז החלטתי לתת לו צ'אנס נוסף.

בשימוש השני מצאתי את עצמי מתמכרת לניחוח, מתמסרת, מתחרמנת,
רוחצת ולוקחת עוד ומסבנת רק את האף ועוצמת את העיניים ואני בתוך בית שחי מיוזע, נודף פרומונים וחרמנות שבא לי לקחת שאיפה עמוקה עמוקה ולהעביר עליו ליקוק.
בקיצור, יצא לא רע.

כרבול בשמיכה פרוותית נעימה, פלאפית מוגזמת כזאת, ואיזה ספר.
וכוס תה שיכין ויגיש לי (מי?).
מסאז' בכפות הרגליים, זה יהיה נחמד מאוד. רק מסאז'.
גם ליטופים יתקבלו בברכה.
ושלא ידלק מזה סתם (תאורטית), כי אני לא חרמנית.

מה שהכי מתחשק לי כרגע, זה מה שהכי קשה לי למצוא.

קשה עד בלתי אפשרי.

הרגע הכי מרגיע שחוויתי לאחרונה 

שאני יכולה לעצום עיניים ולחזור אליו בדמיוני, 

הוא הזין הפועם המתרוקן לי בפה 

ומתרכך

עד הטיפה האחרונה 

ועוד טיפה

ועוד קצת

ואני מתלקקת עליו כמו הדבר הכי טעם בעולם

כי זה היה באותו רגע

הדבר הכי טעים  בעולם. 

אי של שקט

ערב חביב בחדר במקום האהוב עלינו.
מול המיטה מראה צרה שוכבת,
רואה בה אותי על הבטן והוא יושב מעלי
ומעסה את הישבן המפואר שלי
ואת הירכיים המפוארים לא פחות
ביסודיות ובעדינות מעצבנת.

הזכרון שלו מלפני שנים, באותה היד מצמיד קצה בוער של סיגריה לאותו ישבן, שהיא אז קצת פחות מפואר, מצמרר ומרטיב אותי.

רואה אותו בראי וזה הוא וזאת אני ואין אדי אלכוהול וסמי פיצוציות, 
ועדיין לא מצליחה להבין איך הוא מסוגל לא להניף את היד באוויר ולהנחית אותה שם בעוצמה.
הראש מתרוקן ואני רק מחכה במתח והתרגשות

וזה לא מגיע.
באמת לא יודעת. לא מבינה.

מוותרת

גם הכלבה הכי הכי עלובה

צריכה מדי פעם

מלא מלא

ליטופים

ביום שלישי סופסוף הצלחתי לקבוע עם אב הבית לשעבר אחה"צ שלם (שעתיים) לבד, בבית מלון מפנק (חדר משופץ ונקי בלי חלון).
כמעט עד השניה האחרונה לא הייתי בטוחה בכלל שהוא יבוא. כבר הייתי מוכנה להתעצבן ולא לדבר איתו לפחות יממה!
בסוף זה קרה, הצלחנו! לכמה רגעים זה היה כמו הגשמת חלום. כאילו כל מה שרציתי אי פעם זה לשכב על הגב עם הרגליים למעלה, שידחוף לי אצבעות לשני החורים ויאכל לי את הכוס למוות. כל השאר בונוס (והיה בונוס).
למחרת הגיעה הנפילה הגדולה, אנטיקליימקס מהסיוטים. חוסר סבלנות נוראי, התפרצתי על קולגות, העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן מרוב גלגולים, והמון נשימות עמוקות מול מטופלים.
לא בטוחה שלגמרי התאוששתי עדיין.

קמתי קצת לא משהו הבוקר, 

מוקדם מדי לשבת, בסופ"ש חסר סקס ומקורות אנרגיה דומים.

בן זוג אחד חולה, 

בן זוג אחד לא רלוונטי בסופ"ש

ואני בהשתוקקויות בלתי פוסקות.

מצפה כבר ליום ראשון, לאן הדרדרתי. 

אני שונאת אותך.

שנאה אמיתית כזאת, מכל הלב.

אבל בלי איחולים או ייחולים לרעתך או מותך בעינויים קשים.

אתה מעצבן אותי בצורה שקשה לתאר.

אבל כבר לא אכפת לי מהתגובות שלך ומההתנהגות שלך כלפי.

האדישות שאתה מביע כלפי כשאתה לא מטורף עלי, היא כזאת שיכולה להוציא אותי מדעתי, למרות שהיא לא.

אבל אני בכלל לא שונאת אותך. אני אדישה כלפיך. 

ואני שונאת את האדישות שלך כלפי האדישות שלי. 

והכי אני שונאת שאני אוהבת אותך.  

שיהיה לך לילה טוב