סופסוף הגיע הרגע אחרי שבועיים. התקשרתי לאהובי הסודי וחסר המושג, להזמין אותו לפעולה שהוא מבצע ואני מסייעת.
הוא נשמע כל כך שקט ומרוחק ואני צעקתי:
"ברוך רופא חולים!"
והוא בתורו ענה לי בנונשלט:
"מי זאת?"
ופתאום אני כבר לא יודעת מתי הוא מתלוצץ ומתי הוא לא הסתכל בשיחה מזוהה ואיך בכלל המס' שלי שמור אצלו.
עניתי כהרגלי:
"לונה האחות ממחלקה איקס קומה וואי". כזה. כאילו אני לא הלונה האחת והיחידה.
"אה, את אחות חדשה?" - הוא שאל, ואז הבנתי ש... הוא חזר! זה ההומור שלו. שלנו? אני "חדשה" פה, והוא חדש בתחום.
ביררתי איתו אם הוא זוכר איך מבצעים את הפעולה, והבטחתי שאדריך אותו אם שכח (חה חה, הוא אלוף בזה רק שלושים שנה).
והוא הגיע, חיוור כל כך. אומיקרון מחורבן, עשה עליו עבודה. רזה, חריצים חדשים מעטרים את מצחו, נראה שהתבגר בכמה שנים תוך כמה ימים.
הכי רציתי ללטף לו את הפנים.
היד כמעט הושטה קדימה ומעלה, לעיני כל, כל כך רציתי ללטף.
לחבק את הראש שלו אלי, לנשק במצח, וללטף.