לפני 12 שנים. 30 בספטמבר 2012 בשעה 22:36
בחר בי היום הזה
לאמץ לראשונה משמעות.
התעוררות אלוהית.
עמוקה.
חודרת.
שאינה מאבדת אחיזה.
לבנה ונקיית גבולות.
פנימית.
מכנסת.
מציבה אותי כחיבור האדם מול הטבע,
בחוסר שליטה מוחשי מול כח עליון.
מול האלוהים הפנימי שבתוכי,
המציב אתגרים עבורי.
וים.. והרבה ים.. ואופק שאינו מואר, רק ממעל.
אותה לבנה.
זוהר נוגה,
תהילת אור.
שוכנת לבדה,
מוכתמת בחטאי עצמה.
הגלים מהדהדים חרישית,
נשברים לרגליי.
אנשים חולפים.
ילדים. ובת אדם..
ושוב שמיים חובקי כוכבים,
המתמסרים לאדונם.
ובית.
זכרונות ילדות עם סבא.
ההליכה לבית הכנסת.
התפילה.
כשהאנושיות בחוץ עממה
ונפשי הוכנעה.
הענשה עצמית חיי הובילו,
למקום שליו של התכסות מחיצון קודר,
מגן ערכי מוסר עליונים.
זכרונות.
דמעות.
התפכחות.
אושר.
הכרות מחודשת,
עם אלוהי הפנים.
זהו. הכיפור שלי.