לפני 11 שנים. 18 בינואר 2013 בשעה 22:30
מנסה לנשום עמוקות, רועד לי בטירוף, עוצמת כאב שמציפה אותי רק ברגעי אמת.
אוחזת לי בקנה הנשימה, מכמישה לי את הסרעפת, מאטה את קצב הכניסה והיציאה של האוויר.
החם הופך לקר.
מכחיל. נאטם. נעלם.
ביקשתי נוכחותה והיא רחוקה בשביל להישאר. וכל כך מבקשת קירבה לעצמה. שורף אותי כמה זה מרגיש לי שכך. היא עם עצמה, אני עם עצמי, מתפזרים, לתמיד מקבילים, לא נוגעים.
כמה רציתי לעטוף אותה באמת שלי, באהבה ללא תנאי, שאינה נסוגה לעולם ואינה נמדדת ומכומתת במספרים. ומה ביקשתי ממנה בעצם? לנתב ללא כאב. ללקק את פצעיה לפני את פצעיי.
דייייייייייייי !!
והיא היתה מולי. עם כוס בירה קרה ביד ועם חיוך קטן בצד. כמה מפעימה היתה? משחררת, מפליאה בי את קסמיה...
קיעקעה את מבטה בעיניי.
אישה מאירה מאפלה, מתוך חוויותיה בחיים. מתוך אותם זכרונות ילדות המציפים את גבולותיה.
והיא לבד. כך נוצרה.
פריקית אלוהית, במסע להכרת מהותה, בהשגת תובנות על המציאות הפנימית שלה, מבקשת ללמוד, להיעזר באחרים, מודעת לכוחה, לא בטוחה באהבתה לעצמה.
רציתי להיות לה מדריך במסע.
רציתי להניח אותה על מיטתה, לכסותה שתעצום עיניה בבטחה, כי הגעתי אליה.
לנשק את ראשה בנשיקות ממוקדות שלווה, את עיניה, לתור שפתיה האדומות כלהבה נצחית, להחדיר אצבעותיי לשערה הרטוב, להסניף את ריחו, לכרוע על ברכיי ולהניח את ידיי על לחיי,
ולהביט בה.
ללטף את לחייה ולחייך חיוך של השלמה.
מלאכית מענגת בחזותה.
בעודה שכובה על המיטה, ישנה בחיק נוכחותי, התרתי לדמעותיי להתחבר לסדיני מיטתה.
רק אמש נרטבו הם מתוך תוכה. נפרצו מגופה, מתשוקתה, מתוך אותן מילים שלחשתי לה בשיחה.
דבקה לשוני לחיקה.
ככל שאני מעמיק את הכתיבה שהיא תמיד ריגשית אצלי, הכאב מהלך עליי אימים... להיכנס לחדר הרגשות שלי.
זה רגיש לי שם. זה מרגיש לי משם.
טרי לי, מפלח לי את הקרביים. פשוט לוחץ כמו מלחציים את הבטן. לא יודע לאן אני הולך מכאן, במכלול השינויים בחיי שתופס אותי כרגע ונערם לגבהים לא מוכרים לי. לא יודע.
מאחר ויו"ר ועדת הסינון הפנימי שבי, מבדל בין המעט והטוב ומבטל במוחלט את הרע,
זיהיתי נצר של זן מיוחד, שתואם להשקפת עולמי.
ניסחתי לה מסר אישי, מקורי ככל האפשר, שלא מאפיין בד"כ את הנוף המילולי שנצפה כאן.
משהו נגע בה. היא לא תאמר לי מה. בטח לא עכשיו. אבל התמקם שם חזק.
היא מחזיקה מכוחה של מילה, אבל למה היא מסוייגת בהפיכתה ליצירה? אףףףף...
דיברנו אמש. סקרנות של ילדים מהולה במעט מבוכה ברגע מפגש הקולות.
איזה היי סקסי היה לה??? שיכול לסמרטט חסרי חוליות... ממממ... נעמדתי זקוף, כולי. כל השיחה.
4 שעות של שיכרון חושים ארוך, מוצף רגש, חושני בטירוף, מקלף שכבות,
מכבד, שומר ופורץ גבולות ברסיסי זמן קצרים. כמה כיףףףף היה? לגעת. לדעת. אוחחחחחח...
לרסן אותה בלחישות שלי, גוהר מעליה, מבקשת, מתחננת, מזמינה, מגניבה מבט ממזרי לעברי, מעבירה לשון על שפתיה כששפתיי פוגשות את צווארה הלבן, מזהות את הדופק בעורק הצוואר.
ידיי אוחזות בידיה, לא מאפשרות לה תזוזה, מקמצת לאגרוף אך לא מבקשת להתנגד, מבקשת יותר להתפרק. ואני בתוכה, נצמד שלא תפר מבנה, ישבנה העסיסי מורם למגע מירבי בשהייה עמוקה ומעמיקה...
לגרום לה להעלות את המפלס שסביבה בכמה ס"מ טובים !!!
לגמור איתה ביחד. זרעים של תקווה.
עברה סבבים. אני אחד. הלכתי לישון. די נעול על שישי. ברצון להתקרב. להמשיך לסשן לה את המיתר שבלב.
בעיקר מחוייך, אבל לא ידעתי באמת כמה עצוב הוא היה.
4 שעות שינה. מספיק לפס אחד בהטענה.
הלכתי לישון איתה, קמתי איתה. חזק בראש.
הרגיש לי שגם היא.
קמתי לתוך שגרת שישי, קניות, סידורים, דברים שמשאירים מחלוף השבוע.
שוק הכרמל, ריחות, המון, רעש, צבעים, טעמים, כמו שאני אוהב. להתחכך בהכל. כמו חתול מפונק בבעליו.
חשבתי על המסר המסומס הראשון שלי אליה. איך אני נוגע בה בבוקר יום ו'. אפילו בלי לחם צר ומים, שלא לדבר על קפה. ויתור כואב. רק היא. בכי ראשון של תינוק מנשימה ראשונה של חיים.
חצי שעה לקח לי לכתוב לה. זה אישי. התכנים כמובן לא יגיעו לכאן. הכל נשמר בי. בתוכה. כמו שורשיי הנכרכים סביבה.
סימסה לי בחזרה שחייבת לעצמה. ולי. מפגש.
נטול קו מנחה מוגדר מראש. סטרילי כזה.
פגשתי בה. היום. בליבה של ת"א. מקום שאני מרגיש בנוח. בחירה שלי.
השקט המיוחל לסערות הפנימיות שבי.
החלק האמיתי בפאזל הקיום שלי.
חזקה מסך חלקיי, כי היא, לא אחרת, התמקמה היכן שבדיוק רציתי.
ולמה לרצות יותר שמכוונים לטוטאליות? שלא מתפשרים ומגיעים לכמעט.
לא ארגיש את "תחושת המלאות" הזו בחיים. כי אין לי אפשרות לקבל הכל. פשוט אין.
שואף לשם, אבל מבחין בקיים. קובע סדר חדש של רצונות והעדפות ויוצא לעולם. מחוזק.
אני מנסה לקרב בין המילים המוקלדות כאן, לתחושות והרגשות השוטפים אותי, לשתף אתכם בחוויה אישית באמת חד"פית.
מכוון את המוח לעבור דרך הלב כתחנה שכוחת אל.
ונוסעת אחת.
המחכה בה.
היא אמרה לי: "אתה מפסל במילים"
רציתי לפסל לה דמות.
קו לחיים.
בידיה מתתי.
שבתי.
חזרתי לפעום.
