אז חלק ממני נלקח אתמול.
אני לא יודע מה בעצם נשאר לי...
מרכז החלוקה שלי לא יסגר לעולם
לא משנה מה, הוא יישאר גם אחרי שאלך.
לפחות השרצים יהנו ממנו כשיפסיק לפעום.
מרגיש לי כמו כלי משחק על לוח משבצות שחור לבן.
מבקש לעצמי את האפור. לא של 50 גוונים. לא של כריסטיאן.
שלי.
ליצור איתה 50 נוספים שישלימו ל-100 מדהימים.
רציתי לחלוק את עצמי, איתה. רק איתה.
והיא יודעת.
והיא לא ממש צריכה כבר לדעת. פשוט להרגיש. להתמכר ליותר...
אולי לאפשר.
ומה"מרגיש" שלה היא פוחדת.
שיהיה לה לתת פחות ממה שהיא מקבלת...
והיא רוצה תמיד יותר.
מסירה גבולות, כמוני.
מהוססת מאותה אמיתות בלתי מסוייגת.
חוזרת לעולמה. ללבד.
באינטרוולים מדוייקים.
מדייט לדייט. מפרצוף לאיש חצוף.
ואני. לא אותו אדם.
כמעט ארבעה חודשים אחרי שהתמקמתי פה.
יוצא לעולם מביצוריי.
מתוך דממה מדברת,
שהופכת מחשבות לרגשות זועקים. לקירבתה.
אל התחלה חדשה.
מחייך, חושף שיניים.
וכואב.
לא מסתיר.
כי לבכות זה להוציא, גם אם המילים לא נשמעות.
לפרוק מחסנית מהלב ולא מהזין.
-
19/1/2013
פותח בוקר.
מהיר קימה.
נותן מכה לשעון שלא משמיע צליל כבר שנים. נכות של זמן.
קפה חזק הכרחי.
בוץ מר. כמו הטעם והתחושה שמקוננים בי.
חושב על שפתיים מתוקות מרוחות בנוטלה.
מתחברות לשלי.
בוחנות את הטעם.
מתענגות.
לגימה קצרה נוספת מהקפה דווקא ממתיקה לי את המחשבה.
ומחשבות.
מתרוצצות בנפח כמותי מסחרר.
עליה.
מעליה.
מתחתיה(רק במיטה).
לצידה.
בכפית.
במזלג.
בלי מפית :)
בדרך כלל אני מחבר למושג "האנגאובר" תסמינים שליליים...
אבל גם נגיעת דיכדוך שחדרה אליי לא מצאה אחיזה.
שואל את עצמי מה באמת קורה אם אין דבר שלילי?
רק רגישות למה שמתעצם בפנים.
לאור ולדציבלים הריגשיים שהנפש חווה כרגע.
התפכחות? התבהרות? הבנת המציאות? רק תגידו לי.
אנחנו לא עוברים כל כך הרבה נקודות בחיים שאנחנו אומרים לעצמנו... רבאאאאק זה זה !!!
יד אחת תספיק. תורידו אצבע, תוסיפו אצבע...
עברה לי בלב כמו הולו פוינט משופשף.
משאירה אותי לדמם על המדרכה.
וזה הסוף?
היא חוזרת ללחוץ לי על הפצע...
חשבתי שתכניס אצבע לחור ותסובב,
אבל היא לחצה כדי שאחזיק עוד במבט אחד נוסף אל מול עיניה.
לפני שיהיה האחרון שאזכה לראות.
מכאן הכל מגליד, מתחזק. בכל ההיבטים.
פנימה החוצה.
נוצרת אחיזה. כמו שהיתה רוצה לעצמה.
אמון טוטאלי באחר שאת חייו רק זה הצילה.
מתווה לה דרך ללכת בעיניים עצומות.
נקודות עניין מסומנות.
ולא מבינה כמה בעצם אקסטרים מרגיש לי איתה.
תחת המעטפת המתקתקה, הדקה והשברירית שלי.
רוצה ליפול איתה ולהחזיק לה ביד.
בלי מצנח.
העלנו את נושא הפומביות... כשיצאתי אליה ואמרתי שהייתי טורף אותה לנגד עיניהם של אחרים.
וכמה זה רק ביטא את מה שהרגיש לי כלפיה.
אני הייתי קובר את עצמי לפני שהייתי מבצע את זה באמת. ביישן קהל שכמוני... נראה לה?
שנינו תל אביביים, אורבניסטיים בנשמה.
אני גר בצפון, היא בדרום. מרחק נגיעה תודו.
כמו סיבוב של שעון חול.
כל פעם מחליפים תפקיד. לפי זמן קצוב.
היא בת המלוכה, אני בן הכפר. ולהיפך.
ואין לי בעיה עם היפוך תפקידים.
רק רוצה שתיקח את זה על עצמה.
שתהיה שם.
כי אני שם.
שבוע טוב מלא בתובנות לכולם :)