כשבחוץ הגשם מכה על התריסים,
אני נזכר בתקופות שבהן דמעות היו מכות על לחיי.
צורבות,
חמות,
מתגלות לאיטן,
זולגות בדרך הבטוחה עד הצוואר.
הן היו אויבות הבגד שלי.
שבר הכאב,
מול עוצמת השחרור.
לא שוות במעמד הניתן להן.
אירוע שולי היה נלקח קרוב מידי, עמוק למדיי,
בהתמקמות מתגרה בקרבת הלב.
למה ההקדמה הזו?
הבוקר באחד משיטוטיי הקבועים בפייסבוק,
ראיתי פנים שמזכירות לי ילדות.
אני וא. חזרנו להיות בקשר לא מזמן דרך הפייסבוק,
לאחר נתק של יותר מעשרים שנה.
גדלנו ביחד מהגן ועד התיכון... שם נפרדו דרכינו.
היא העלתה תמונה סרוקה של אימה, עם ניחוח אמיתי של פעם.
הספיה הדוהה, כתמי השמש והזמן.
ההספד שהיה צמוד לה, הבהיר לי היטב היכן מקומה...
בפוסט שהעלתה היא אזכרה את זו שנתנה לה חיים.
כתבתי תגובה עם זיכרון מתוק, חיזקתי אותה וחיבקתי מרחוק.
לא מספיק בעיניי (תמיד ההרגשה הזו...), אבל בהחלט מכוון וראוי.
מייד נזכרתי בסיפור שהיא סיפרה לי בתחילת ההתקשרות המחודשת בינינו...
שתי האמהות שלנו היו חברות טובות. משוחחות טלפונית, מתראות, יוצאות לבלות, בקיצור נהנות מהחיים.
היא זכרה שיחות שהן היו מנהלות, כשהן מתרברבות ובעיקר משתעשעות ברעיון שהיא ואני נתחתן יום אחד ונביא גדוד של ילדים.
זה היה משפט החזרה שלה. הראשון שיצא לה אחרי 20 שנה.
לראות אותה,
היה לראות את אימא שלי.
להיזכר בהן,
היה להיזכר בתקופה נפלאה ברובה,
ובעיקר להציף... להציף גוף גדול עם לב שומם.
כך נרקמה לה בזוית העין, דמעה.
אחת שלא תוכננה,
חזקה,
מתומצתת,
שלא תביא אחריה חברות נוספות.
סוג של שינוי מבחינתי.
ניגוב והמשכיות.
לתת לאירוע זמן ומשמעות אחרת ולצאת ליום חדש.
דמעה של ילדות זו היתה.
דמעה אחת.
https://www.youtube.com/watch?v=NLTCOr3G3vc