סתם כל מיני שטויות שיש בראש

ישבנו מירי ואני במסעדה, אוכלות את הסלט האהוב עלינו ומפטפטות כדרכנו.
"תשמעי ענבל" אמרה לי מירי "הייתי השבוע אצל קוראת בקפה, חבל"ז, כל מה שהיא סיפרה לי עלי היה נכון, ודיברה על העתיד, תשמעי... את פשוט לא תאמיני. את חייבת ללכת אליה ולנסות."
"מירי, אני ממש לא בקטע הזה, לא מאמינה בקריאת עתידות, או בקריאה בקפה, או באסטרולוגיה, זה הכל שטויות" השבתי לה, מקווה שתרד ממני. כי כמו שאני מכירה את מירי, כשהיא מתלהבת ממשהו היא לא מפסיקה לדבר עליו, או לנסות לשכנע אותי להתנסות בו, ובדרך כלל כל הלאווים שבעולם לא עוצרים בעדה.
כבר היו מספר מקרים שהלהיבה אותי, ניסיתי ובסופו של דבר התחרטתי.
"ענבל, היא ידעה הכל על הלשעבר שלי, למה נפרדנו, על הילדים, במה אני עוסקת. אפילו ידעה על הבחור שאני יוצאת איתו עכשיו וכמה טוב לי איתו. תשמעי... זה היה מדהים.
היא ידעה שהוא נשוי ואמרה שיעזוב את אשתו בקרוב. אאוווווווחחחחחח... כמה שאני מתרגשת.
תשמעי, היא משהו משהו הקוראת בקפה הזו, היא אמיתית."
התבוננתי במירי, שכדרכה מדברת בתנועות ידיים גדולות, בהבעות פניה שהשתנו כל העת עם הדיבור ועל ההתלהבות שקרנה ממנה.
"מירי, נו... באמת... מתי כבר תפסיקי עם זה? יש לי דברים יותר חשובים לעשות, מלבד לתת לאיזו שרלטנית לקרוא לי בקפה."
מירי לא ויתרה: "את יודעת מה, ענבלי? השבוע יש לך יום הולדת וזו המתנה שלי בשבילך. מחר את באה איתי אליה, וזהו... אין לך יותר מה לומר בנדון."
ובנימה מלאת החלטיות זו סיימה את העניין, והחלה לדבר על החבר שלה, יוסי, ועל הפגישה שלהם אתמול.
לומר את האמת עדיין לא פגשתי ביוסי, ולמעשה אני אפילו לא כל כך מתלהבת לפגוש בו. לבחור שלושה ילדים, בוגד באשתו, נמצא כל הזמן בנסיעות, כמו שמירי מספרת, ולדעתי פשוט משלה אותה.
לא הסתרתי את מחשבותיי ממירי, אבל היא בשלה שהיא אוהבת אותו ושהוא אוהב אותה, ושהיחסים בינו לבין אשתו ממש על הפנים, וזה רק עניין של זמן עד שיעזוב אותה."

מירי לא הפסיקה לדבר כל זמן הפגישה, כבר מזמן לא ראיתי אותה נרגשת כל כך. היה ממש נחמד להתבונן בה מלאת רוח עליזה ומשרה על סביבתה תחושה ממש טובה.
סיימנו את הארוחה בקפה וקבענו שהיא תאסוף אותי מחר.
למחרת היום אספה אותי מירי במכוניתה, ולקחה אותי לקוראת בקפה. התיישבנו בחדר ההמתנה שהיה מלא באנשים. ישבו שם מספר נשים צעירות בשנות העשרים לחייהן, גבר בגיל הארבעים לבוש בחליפת עסקים ואישה כבת שישים שהגיעה מלווה בבתה.
המתנתי לתורי וכעבור כשעה נכנסתי.
במרכז החדר על גבי כורסא ישבה אישה לא מבוגרת במיוחד, לבושה הייתה שמלה כחולה עם שרוולים ארוכים, פניה נקיות מאיפור, עיניים חומות חקרניות ושיער שחור אסוף. דקת גוו הייתה, אצילית למראה ישובה זקופה במקומה ובניע יד הורתה לי לשבת מולה.
היא נתנה לי לשתות ספל קפה שחור, ומשסיימתי סובבה את שאריות הקפה שנשארו בספל והפכה אותו על המגש.
כל אותה עת נשמר השקט, המתנו עד שהספל יתייבש.
בינתיים התבוננתי בחדר שהיה צנוע מאד למראה. שתי ספות צרות, שולחן קטן מידות עטוי מפה נעימה, קירות החדר היו עירומים מתמונות, שטיח קטן במרכז החדר ווילון צבעוני.
הרגשתי שאני נמצאת בסיטואציה לא מתקבלת על הדעת. הכל היה שונה לגמרי משציפיתי.
המחשבה שחסרת אמונה שכמותי מגיעה לקוראת בקפה שעשעה אותי. בסתר ליבי חשבתי: 'נראה מה היא תאמר, בטח דברים כלליים. ננסה ל"תקל" ולהכשיל אותה על דברים כאלה.'
רגע השתיקה הסתיים כשהקוראת בקפה הציגה עצמה בשם רחל והפכה את ספל הקפה שהתייבש, התבוננה לתוכו, מסובבת אותו מצד אחד לשני, מהמהמת מספר המהומים, ממלמלת מספר מילים.
ואז הרימה פניה אלי והחלה לדבר. קולה היה אחד הקולות הכי שקטים ושלווים ששמעתי מעודי.
"אני רואה חיים טובים."
"יש לך חיים טובים" חזרה על דבריה.
"אני רואה בעל ושלושה ילדים"
'נו, טוב..' חשבתי לעצמי בחיוך פנימי, 'אז היא דייקה עד כה בכמה דברים, נראה מה הלאה.'
"אני רואה סוד, סוד מהעבר" היא המשיכה לומר.
"סוד שקשור למישהו קרוב אלייך, אולי לאימא שלך." היא הפסיקה לדבר , מביטה בי לראות את תגובתי.
לזה לא ציפיתי. ממש לא ציפיתי שתתחיל לספר לי על הסוד שמירי ואני שומרות בקשר לאימי. ניסיתי להישאר שלווה ושקולה ושאלתי: "את בטוחה? נראה לי שאת טועה."
היא הביטה בי והשיבה: "לא אני זו שצריכה להיות בטוחה. תאונה היא דבר שקשה להסתיר בקפה. ובמיוחד סודות שקשורים לתאונות."
אין לי מושג איך היא עושה את זה, אבל בתוכי החלו להסתמן פקפוקים לגבי חוסר האמונה שלי. החלטתי להמשיך ולהקשיב לדבריה, והפעם ביתר רצינות. הבנתי שיש לי כאן עסק עם מישהי שיודעת את מלאכתה, וכנראה שהיא ממש לא מתחזה.
מירי, אימי ואני שומרות סוד לגבי תאונה שאימי עשתה כששתינו היינו עדיין ילדות קטנות. בזמנו לא כל כך הבנו מה קרה, אבל כשעברו השנים ידענו שאימי פגעה בהולך רגל ופשוט ברחה מהמקום. היא השביעה אותנו שלעולם לא נספר על כך.
וכך היה. מעולם לא אמרתי דבר על כך, וגם מירי כמוני, לא פצתה פיה בעניין.
"ומה עוד?" שאלתי אותה, הפעם בסקרנות אמיתית. "מה את יכולה לומר לי לגבי העתיד שלי?"
"העתיד חסר כל משמעות בלעדי ההווה" השיבה.
היא לקחה את ספל הקפה בידה, התבוננה לתוכו והחלה לומר: "אני רואה בגידה כפולה," השתתקה למספר שניות, ואז המשיכה "את עדיין לא יודעת אבל בעלך בוגד בך עם חברה טובה שלך, ולא רחוק היום שתפרדנה דרככם."
ליבי קפץ ממקומו: 'יוסי שלי? יוסי שלי בוגד בי עם מירי? איך? איך לא קישרתי את זה? והרי מירי אמרה שהחבר שלה נשוי, עם שלושה ילדים ושהוא איש מכירות, הרי הכל תואם.
איזו פתיה הייתי, איך לא הבנתי מה קורה מתחת אפי?'
ורחל המשיכה:
"הצעתי לך לא לספר דבר ממה שאמרתי לך כרגע. את צריכה להיות חזקה, ואם את רוצה הוכחות תנסי בימים הקרובים לעקוב אחרי בעלך, לפני שהכל יתפוצץ בפנייך."
לרגע לא חשבתי לספר למירי מה קרה אצל הקוראת בקפה. יצאתי ממנה נסערת כולי, אבל כלפי חוץ ניסיתי להפגין שלווה ואדישות.
"נו, איך היה?" חקרה אותי מירי וחיוך על פניה.
"סתם" אמרתי לה "מתחזה כמו כולם. לא הצליחה לספר לי שום דבר נכון על עצמי."
"אני עייפה ורוצה להגיע הביתה" המשכתי בדברי, מנסה שלא להביט במירי.
מירי הסיעה אותי הביתה, וכל הדרך ניסתה להתנצל על כך שלא נהניתי מהמתנה שלה.
"תשמעי, אני אפצה אותך" אמרה לי.
'אני לא מעוניינת בשום פיצוי ממך' חשבתי לעצמי, ועצמתי את עיני למשך כל שאר הנסיעה.
הגענו הביתה, מירי רצתה לעלות אלי. סירבתי לה בתואנה שממש כואב לי הראש, ואני חייבת לנוח. נפרדנו. אני עליתי לביתי ומירי המשיכה בדרכה.
עברו מספר ימים. יום ההולדת שלי הגיע, ושום תכונה לא הורגשה בסביבה הקרובה לי.
יוסי, שעדיין שלי, חזר מהעבודה ולא אמר מילה, שכח לגמרי מיום הולדתי.
הדבר היחיד שהואיל לספר לי הוא שבערב יש לו פגישה עם לקוח. הרגשתי פגועה עד עמקי נשמתי, ובזוויות עיני עלו דמעות. 'בוגד בי עם מירי? וגם לוקח אותי כמובן מאליו...' בתוך תוכי דעתי שהוא משקר לי ושהוא נפגש הערב עם מירי.
'ככה הם חוגגים את יום ההולדת שלי' חשבתי לעצמי, 'זה הפיצוי שמירי נותנת לי'.
לפני צאתו מהבית התלבש יוסי בבגדיו היפים ביותר. 'בטח? עומד להיפגש עם לקוח...' חשבתי במרירות.
החלטתי לצאת בעקבותיו. לקחתי את המצלמה שלנו, נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע אחרי המכונית של יוסי.
יוסי נסע באיטיות יחסית, ממש לא בצורה הרגילה שבה נוסע תמיד, ופניו לכיוון המלונות. לפני אחד המלונות החנה את רכבו ויצא. עמד על המדרגות והמתין.
מאחת המכוניות יצאה מירי וניגשה אליו. הם החליפו חיבוק וחיוכים ונכנסו למלון.
'אני לא אוותר להם, זה לא יעבור להם בשקט כל הקטע הזה' חשבתי לעצמי ונכנסתי אחריהם. פניתי לדלפק הקבלה ושאלתי: "נכנס לכאן כרגע זוג, לאיפה הם פנו?"
פקיד הקבלה הצביע אל עבר דלת לא רחוקה. התקרבתי לדלת, פתחתי אותה וחשיכה קיבלה את פני.
ולפתע עלתה קריאת שיר מהמוני פיות:
HAPPY BIRTHDAY TO YOU"
HAPPY BIRTHDAY TO YOU
HAPPY BIRTHDAY INBAL
"HAPPY BIRTHDAY TO YOU
האור נדלק ומולי ראיתי את כל קרובי משפחתי ואת כל חברי. כולם היו שם, מחייכים ושמחים על כי הצליחו להפתיעני.
הייתי כל כך המומה שאפילו חיוך לא עלה על שפתי ולדבר בטח לא הצלחתי, התנודדתי קלות במקומי.
יוסי פנה אלי במהירות על מנת לייצב אותי.
"נו... איך הייתה ההפתעה שלנו?" אמר עם חיוך אדיר מרוח על פניו, "הצלחנו למתוח אותך בגדול עם הקוראת בקפה".
ומירי התקרבה אלי עם בחור נחמד למראה: "ענבלי, תכירי את יוסי".
ת'אמת... שמחתי להכיר אותו.
מרחוק ראיתי את הקוראת בקפה עומדת ומחייכת אלי חיוך נעים.
עכשיו אני מתכננת להם מתיחה כמוה הם לא ראו בימי חייהם. אתם תשמעו על כך.