שושן ויש בו קוץ

אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את עצמי עם גבר ישראלי.
או לבן.
ואיזה מחיר אני עומדת לשלם על האובססיות המיניות שלי, האמוציונליות, הנפשיות, על המחשבות הללו שלא פוסקות לזרום מתוכי והחוצה. מחשבות על ילדים מתולתלים בצבע מוקה, על ימים שטופי שמש בחופים טרופיים של ארץ מערבית, על בגידות אינסופיות שלי בו ושלו בי, על ריבים שמעולם לא התקיימו אבל בהחלט יבוא יומם להפוך אמיתות.
מי בכלל צריך את התואר הזה. תנו לי לעבוד באיזה בית קפה קטן ופרוץ לרוחות מהבילות, לעשות מוקצ'ינו לתיירים עד גיל חמישים.. על מי אני עובדת תנו לי את התואר!
תנו לי להיות טובה מספיק כדי לא להיזקק לגבר ישראלי. כדי לבחור לעצמי את הזין שאני רוצה שייכנס אליי כל לילה. או כל לילה שני.
מתי התקופה הזאת תיגמר? האם התרבות הזו הכריעה אותי? האם לא אצליח לעולם להתרגש מארצי? הייתי מוכרת את המזוודה שלי היום, מלאה בכל המחשבות הללו, בכל הקונדומים של trojan, במחליק השיער שלי, בכרטיסי הביקור הצבעוניים והפלאיירים לכל המסיבות השוות במתחם ווי איי פי, בזין הענק שלו, בעיניים החתוליות שלו, בכריות השפתיים החמות שלו, בבגדי הכושיות שלי ובכל המוזיקה הזו שצובטת וחורכת לי את הלב המסכן כל פעם מחדש. היום הייתי מוכרת אותה. תמורת מוח חלק. ללא מחשבות עליו ועל הארץ ההיא.
אבל זה פשוט נכון. זה נכון, כי כשהיינו עושים אהבה, נשבעת, הרגשתי כמו חווה שעושה אהבה עם אדם בגן עדן, בברכת סבא אלוהים החביב, שלא שם זין שאני יהודיה והוא לא. זאת כל ההוכחה שאני זקוקה לה כדי לדעת שזה נכון, ושם אני צריכה להיות.