שושן ויש בו קוץ

פעם זרקתי את המקלדת הזאת על הרצפה, כשהייתי עיוורת

לא ראיתי אותי

השתהיתי

מלהחליט

באמת שרציתי למות.

אבל אני אורחת פה לקצת, ויכול להיות

שיהיה ממש סבבה

אם רק אפרוש את האגרוף לאצבעות

אומרים זה עידן הדלי,

הדלאי שופך את המים החדשים

על מקומות יבשים, זרדים תופחים, זרעים נובטים

חמניות מרימות מבט אל השמש

ואחת
אל השניה

כאילו לאמור

בוקר טוב נצץ-כוכב

Birthday Cake

You took me
to the edge of disbelief
I then let go, of your hand, there was a brief
moment when I felt consumed by fear, and the reality
of life together hit me and it scared me, your loyality
was something I was still testing, something I was doubting,
I guess instead of moving forward, I was rerouting
Us into a clusterfuck of interests and examination
It was a time, for lack of better word, of condemnation
you were concentrating ONLY on your goals and aspirations
not taking into consideration/ my heart's configuration
instead, you chose for us, complete obliteration
sufficating our relations,
which translation
would you prefer, for this equation?
I no longer understand what I then feared,
but in my mind it should have never interfered
with letting go of what life COULD be and just LIVING
this is a self taught lesson that just keeps on giving

ואנחנו יכולים לדבר רגע על הרגע ההוא
שישבנו במסעדה ההיא בגליל, שמתחזה לצרפתית עם מחירים מנופחים ומנות ששאבו מהן את כל הגודל
ואמרת,
(אחרי שהטבעת את הפילה בצ'ימיצ'ורי, ואמרתי לך, חכה למה ככה תן לי לשים לך, והעמסתי כמות נאה על המזלג ושמתי על חתיכת הבשר שלך),
אמרת,
"ככה ידעתי שהיא נועדה לי".
אמרת,
"כך אספר לאורחים בנאום החתונה שלנו. כשהיא שמה לי את הצ'ימיצ'ורי ככה, ידעתי".
והבטת בי ואני בך
ואז,
כמו מתוך חלום,
צעקה אליי אלוהימה
היא עם הרמזים שלה, והסימנים,
המותירה לי שבילי פירורים עלובים
ובמסעדה החל מתנגן
שיר החתונות האמריקאי שכולם מכירים מכל סרט קיטש אי פעם
ממש כשהסתכלנו בעיניים,
ממש אחרי שהסמקתי והלב שלי עשה סלטות מעל השרימפס והיין החם,
שגם ככה היה מחוזק
כמונו, כשיצאנו משם.

התחיל רע, מפחיד, היה לי חם, הייתי בטוחה שאני אתמוטט ממכת חום ואמות ולאף אחד לא יהיה אכפת ממני.

הגעתי לשם עם חבר טוב, ושני חברים שלו שהכרתי פחות. ידעתי שכשהוא מטפטף, הוא נוזל בשתיקה. טריפ איתו יהיה מוזר.

אני די בתולה בסם הזה, אז בפעם הזו החלטתי לנסות קצת יותר. חילקתי את הבול כך שיהיה לי קצת יותר מלו.

ירדתי מהגבעה לרחבה כשכבר עלתה השמש והתחלתי לראות צבעים אחרת. הסאונד היה טוב, הבחנתי בערסים. באסה.

היו כמה בחורות יפות, בום פיצוץ לאגו, מה חושבים עליי, האם התאמצתי מדי? האם רואים עליי? אין לי קעקועים, אין לי פירסינג, ולא ראסטות, אז אולי יודעים שאני סתם עוד אפרורית אחת?
לא משנה, ממשיכה לרקוד, השמש עולה לאיטה ומתחיל להתחמם. 

אני בוקעת מהקליפה, משילה את החולצה ונשארת בטופ, המוח מתחיל לדהור והדאגות צפות. מה קורה, מי ידאג לי כשלא אוכל לדאוג לעצמי? כל הפלופים פה לא שמים לב שבגלל שינוי המיקום אין לנו צל? האם אמות?

מפסיקה פתאום להרגיש תחושות פיזיות וזה מדאיג אותי אפילו יותר. האם כעת באמת אוכל לחצות את הגבול ולצאת מהגוף שלי? אני מרגישה שאם אעצום עיניים ואשכב על הרצפה, לא ארגיש את עצמי גוססת מהחום.

באקט של הצלה עצמית (וכמובן סרט מיותר) ניגשתי לאחד הדוכנים וביקשתי לחסות בצילו ולקבל קצת מים. הערס השמנמן שהיה אחראי על הנקניקיות מגיש לי ארטיק נענע, ואומר "מאמי במקרים כאלה אני חושב הכי טוב לך לחזור לרחבה. המוזיקה פותרת הכל". אני לא מקשיבה לערס החכם. נוגסת בארטיק הירוק ושותה עוד מים, נרגעת ומורידה טמפרטורה.
איפשהו בכל הבלאגן דאגתי להרוס לחברים שלי את תחילת הטריפ שלהם, לקחתי אותם לעצים והתחלתי למלמל איך כולנו הולכים למות אם לא ניסע משם למקום מוצל, איך כולם שם דלוקים מדי בשביל לדעת מה טוב להם. לא הצלחתי להפנים מה שהם ניסו לומר לי, ובעצם השפעתי עליהם וגרמתי להם לחשוב כמוני. 
סליחה חברים.

אחרי שנרגעתי עשיתי בעצת הערס השמנמן וחזרתי לרחבה.
היה מפוצץ. 
היה מטפטף. אנשים ממש זלגו לתוך הבוץ מהטפטפות ונראו כמו קריקטורות של עצמם. פרחה אחת עם החלקה גרועה ומלא קרם הגנה על הפנים נראתה על סף עילפון. רוסי אחד פרפר בהיסטריה ריקוד מטורף ומפחיד, מיד הסטתי את המבט ממנו. סקרתי את כל הפרצופים  בעיגול עד שנתקלתי בה.
יפה, יפה שכאב לי, ניגשתי לילדה הזו והבטתי בה, והיא חייכה אלי ברוך. שאלתי אותה אם אני יכולה לסמוך עליה. היא אמרה בלב שלם.
יצאנו מהרחבה והלכנו לעצים. ישבנו שם שעה, שעתיים, אין לי מושג. היא לא הפסיקה לומר כמה שאני יפה. כמה שהאור נוטף ממני וכמה שאני טהורה. בכיתי, וצחקתי, כי אף אחד לא אמר לי שאני טהורה מעולם, ואני חושבת שאף אחד לא רואה כמה טובה אני יכולה להיות, וכמה טובות המחשבות שלי כלפי אחרים, והיא מצליחה לראות דרך כל המסיכות, המגננות, החומות שהצבתי מסביבי כדי שישמרו עליי מהעולם.
שמתי לב שכל פעם שאני מדברת על נושא טראומתי, כואב, מתחילה לכאוב לי הבטן בנקודה מאד ספציפית. כשאמרתי לה, היא לימדה אותי לנשום. היא הראיתה לי צורה של משולש שעשתה בידיה, ואמרה לי, הביטי דרך המשולש. כל מה שבתוך המשולש הוא המציאות שלך. כל מה שמחוצה לו, אינו מעניין אותך כרגע. התמקדי במשולש, ותני לו להוביל אותך. נשמי.
היא לקחה את ידי וטמנה אותה באדמה המעורבת במחטי האורן. אחזי את החומר, את הקבוע, ותני לו לדבר איתך, התחברי לעץ הנושם מולך. האזיני לציפורים בצמרת.
כך תרגיעי את עצמך.
היא צדקה בכל מילה שאמרה.

מאוחר יותר התיישבנו במקום אחר, וכשקמתי הגיעה דבורה והחלה לזמזם באוזני. כל מי שאי פעם היה לידי כשמתקרבת דבורה יודע שאני מפחדת מהן פחד שמזעיק בי ריצה למקום הכי רחוק, צרחות ובעתה. כך גם הפעם, בתוספת הזיה שמגבירה את הפחד. האישה הקסומה שאיתי החזיקה אותי בידיה השבריריות ולחשה לי "אל תפחדי ממנה. אני יודעת שכך נהגת לעשות אך אל תתני לעצמך לפחד. היא לא כאן כדי לפגוע בך". רציתי, באמת רציתי להאמין לה. אז ניסיתי לעצור את נשימתי, אך הדבורה הגיחה כל פעם מחדש ליד אוזני והפחד גבר עליי, וכך חמש או שש פעמים הדבורה מגיעה ואני צורחת, מעיפה אותה בידי ורצה, עד שלבסוף נשברתי בבכי והחזקתי את האישה והתחננתי שתגן עליי מהדבורה. 
האישה אמרה לי שאני מוגנת בזרועותיה, ואני ניסיתי לנשום. נשמתי והקשבתי למילותיה החכמות, חוכמה שאין לה זמן, אין לה מקום, אין לה גיל. חוכמה אוניברסלית שרובנו עוורים לה או מבטלים אותה כ"רוחניקיות". נשמתי, עמוק, כשהיא אומרת לי "הדבורה רק רוצה לדעת מי את. היא מתעניינת בך, זה הכל. היא אומרת לך שלום, וכשתסיים להבין את פשרך, כשתרגעי, ותבטחי בה, היא תעוף הלאה". 
כך היה, בדיוק כפי שהאישה חזתה. ברגע שהאמנתי, ראיתי את הדבורה עפה בצמוד לגופי, מכף רגל ועד ראש, והרגשתי את תחושותיי כלפיה משתנות מפחד, לידידות זהירה, לחברות. הדבורה דיברה אליי ללא מילים. היא אמרה לי שאין לי ממה לפחד.
כשהיא סיימה, וכשאני סיימתי לפחד, היא עפה לדרכה.
האישה אמרה לי, את, הדבורה. את רוצה לתת, אך מפחדת ככאשר תתני, לא יישאר לך מספיק לעצמך. היא השוויתה את העוקץ של הדבורה לנשמתי. ואת עבודתה לעבודתי. היא אמרה לי, מתוקה, את לעולם לא צריכה לתת מהמשקה שיש בכוסך. את נותנת מתוך שפע, מתוך כך שהגביע גדוש ועולה על גדותיו, ואת רק מפזרת את הצוף שנשפך מסביב. ותמיד, תמיד יש נקטר שנשפך מהגביע, ותמיד יש מספיק לפזר ולהעניק, מבלי שהעוקץ יינתק מגופך.

אני אוהבת את עצמי קצת יותר.

הכרתי בבעיית הסמים, והבנתי שאם לא אצא למועדונים- לא אתפתה לכל מיני אבקות. די פשוט, הפסקתי לצאת למועדונים (אלא אם בבלוק מביאים מישהו שאי אפשר לפספס בחיים).

אני חוגגת מספר חודשים ללא ניקוטין וזה נהדר.

לכו תראו ****עכשיו****** The Jinx!!!!!!!!!!!!!!!!
הרגע הטלוויזיוני הטוב ביותר בעשור האחרון באחריות.

נמאס לי להיות לבד.

יוצא לי לבלות הרבה בטבע לאחרונה. זה נהדר.

זמר החודש שלי -  The Weekend

שבוע טוב :)

לא מצליחה כבר להכיל את ההתמכרות הזו שפיתחתי להרס עצמי.

יוצאת למועדון ומרגע שנגמר לי הדרינק הראשון (או קודם) לא מסוגלת להינות כמו פעם מהמוזיקה, מהמקצב, מהאנשים.

חושבת רק על איך לשפר לעצמי את החוויה. איך לצאת מעצמי ולהיות באופוריה או בסופר פוקוס כמו שאני קוראת לתחושת ה"אני מנצחת הכל" ואני מלכת העולם ותמצצו.

ואז אני משיגה הצעה לשיפור.

ואז כבר לא אכפת לי יותר. הפה נפתח ויוצא ממנו כל הכאב שלי, כל השריטות שלי, כל הדברים שהייתי מחביאה היטב מתחת לפאסון. אתה אוהב לרדת? כי האקס שלי שנא את זה ומאז החלטתי לא לצאת עם גברים שלא מתים על זה. אתה רוצה ילדים בחמש השנים הקרובות? (מה זה משנה מטומטמת?!! את רוצה *אותו*?!) אני פמיניסטית צבועה שאוהבת שמשלמים עליה במסעדות. רק שתדע. אני הולכת לנשק גבר אחר מולך היום, זה מבחן. ואין למבחן הזה תשובות נכונות כי אני רוצה שתיכשל. אתה יודע מה זה פרומונים? כי אני לא חושבת שיש בינינו התאמה, ואני רוצה שזה יעבוד אבל אני לא מרגישה שאני נמשכת אליך. אבל את לא מקשיבה לגוף שלך, שצועק מתחת לקסם הלבן ששאפת שאת לא צריכה לקחת את הבחור הזה הביתה, כי את באמת לא נמשכת אליו! הוא רוצה לנשק אותי? סבבה. שינשק, שגם יכנס אליי הביתה, למרות שניסיתי להתעקש שיישאר בחוץ, וזה אפילו לא משנה שלא אשכב איתו ואחזיק במעט אינטגריטי שנשאר לי.

והוא יכול היה לקחת אותי ברצינות.

והוא יכול היה לראות בי מישהי שאפשר לקנות איתה רהיטים באיקאה.

אבל אני לעולם לא אהיה הבתולה הזו. 

ויש לי בעיית סמים.

אז הגיע אחד חדש למחלקה.

הוא נמוך,

הוא פרסי,

הוא אונס לי את הפנים עד שהגרון שלי גומר, ואז ממשיך.

הוא גבר שאני רוצה להעריץ, הצ'יירמן אוף דה בורד שבנה את עצמו מכלום, מנהל אנשים ומגשים את החזון שלו.

שמזיין מהצד, 

(לפחות לפי הניחוש שלי)

שיהיה אבא כזה שמלמד את הילדים שלו לקחת סיכונים ולהצליח.

שלא מוריד את הזבל

שלא מוריד את הקרש

אבל לוקח אותך לספא אם תתנהגי יפה

ושולף גביש הפתעה באמצע היער לחזק את האהבה בהתערבות כימית

שיודע מה את שווה

אבל לא מוכן להתרפס בפנייך

כי הוא יודע שזה משחק, ושגם הוא צריך להשתתף

הוא גורם לי לשכוח אותך.

הוא גורם לי לחשוב שאולי לא עשיתי טעות כלל,

שהדבר הנכון הוא ההתרגשות הזו בפנים כשאת עומדת לפגוש את האיש שלך שוב

הפיזוז הזה שהלב עושה כשהוא כותב לך "אני למטה". שאיתך הלב שלי לא עשה.

אחרי שטיפלת בי כזה יפה כשחליתי.

והחזקת לי את היד, והנחת לי סמרטוטים על המצח, וכל זה כשהיא לא יודעת כלום.

היא לא יודעת שאתה לא אוהב אותה כמוני. לא יודעת שאתה חולם עליי, שאתה מאונן עליי. וחושב עליי כשאתה מזיין אותה.

מאמי, זה בסדר, אתה לא צריך להגיד לי את המילים עצמן, 

כי מיום אפס אני יודעת לקרוא אותך כאילו אתה עם ניקוד, אפילו אם אתה בטיימזון אחר.

היא הבינונית שלך, כמו שאתה היית הבינוני שלי.

למד לאהוב אותה.

אני בינתיים פה, מתאהבת ביודעין בזכר אלפא בוגר בשיא אונו, עם ספר טלפונים מפוצץ בשירות ודנות ועדיות יפות.

אבל הן לא אני.

אני הדרקונית מהביצה הסגולה עם הנקודות.

מתעוררת שוב מחלום עליך.

אתה עם החדשה שלך, בחלום היא נראית כמו נינט.

היא יפה בחלום, ועצבנית, כי ניסיתי לקחת אותך ממנה. היא צודקת.

כל בוקר מתעוררת לתוך בכי. לא יודעת אם מה שאני מרגישה הוא התאהבות שניצתה מתוך קינאה לצעצוע הישן שכעת מבריק ונוצץ לי בזוית הלב,

או שפתאום קיבלתי פרופורציות.

זה מקשה עליי לישון. לעבוד. לאכול. לנשום. 

אני הולכת לאיבוד, פתאום העולם נראה כל כך מאיים. הכל מפחיד לי בלעדיך. החיבוק שלך חסר לי כמו אויר לנשימה. איפה הדרקונית ההיא שבקעה מביצה סגולה עם נקודות, איפה טורפת הגברים הזאת שלא שמה זין ורוקדת עד הצהריים, שלוק אמדי ושלוק שמפניה וסיגריה ושמחה ונשק אותי כי ככה? 
היא עזבה והשאירה אותי פה בחושך.

חברים הם לא באמת חברים. רק אתה היית חבר שלי, ידעת הכל עליי, הקשבת לכל הררי השטויות שיצאו לי מהפה כמו היו אמרות זן מקודשות. ובלעת כל אחת מהן בתאווה להבין אותי יותר טוב. באמת הבנת אותי. הכי טוב אי פעם.

היית טוב אליי. לעולם לא היית בוגד בי. לעולם לא היית מתאהב באחרת. הייתי הראשונה שלך והיחידה שלך ופתחתי אותך מהניילונים המרשרשים כמו מתנת חג מולד ממרוקו. 

ועכשיו איזו פרה אחת עם פרצוף של מ"כית טירונים בבלי"ש עושה לך סירים של קובות.

C'est La Vie אני מניחה.

מחפשת.

פרטים בפרופיל.

ולפעמים כיף לאהוב את עצמך ולחשוב רק על עצמך.