אני מפסיקה את הפסיכולוג בתום 20 פגישות. זה לא אידיאלי, אבל האדם ששילם עליהן לא מוכן לתרום מכיסו יותר, וזה מובן לי. השינויים, או ההטבות הקטנות שצמחו לי מהמפגשים, הפכו מזעריים יותר ויותר עם הזמן, עד שמשך חמש פגישות רצופות לא בכיתי ולא חשתי בכל שינוי של ממש. נדמה לי שהבעיות שלי לא כאלו גדולות ושיש אנשים שמגיע להם וצריכים את זה הרבה יותר ממני.
אבל זה עדיין מבאס, כי זה היה נחמד שיש מישהו מבוגר להתייעץ איתו בנושאים כאלו, ובכלל כעת עם המרוקאי, מי יודע על אילו חזיתות אני אכריז מלחמה בהיותי מלכת הדרמה הבלתי מעורערת של בית זה.
אתמול כשחזרנו שיכורים ומגרגרים מהפאב הקבוע שלנו, לאחר ערב ראשון אי פעם בו לבשתי חצאית מיני צמודה (ונראיתי טו--או--ב), וחנכתי את עקבי הסטילטו החדשים והכה מעוררים שלי, והדם שלי עדיין געש משתי סיגריות היידרו והופעה שהרבצתי על הבמה עם עוד שתי זמרות, היה בי מספיק ביטחון עצמי שיכולתי לפתוח חנות עודפים.
התיישבתי על הכיסא, והוא על המיטה.
מדובר בוניל, אם לא קראתם אותי בזמן האחרון.
הוא נישק לי את הקרסול, ואז התקדם מעלה (מהר מאד אם תשאלו אותי), עקף כמעט את כולי והגיע לחזה.
אני לא בטוחה מה אחז בי ברגע ההוא, ועוד יותר לא בטוחה אם טוב שאחז או לא, אך כך התגלגלו העניינים.
נתתי בו מבט אחד וסימנתי לו עם העיניים לעמוד על ברכיו מולי. הוא עבר בדממה לרצפה, בציות שלא ראיתי כמותו מהמשרתים/עבדים/סאבים המחונכים ביותר. בלי לשאול שאלות, בלי כואב לי בברכיים, בלי סרטים. כלום, פשוט התחיל לנשק אותי בפוזה החדשה. לקחתי את הסיכון, ועם ידי על ראשו הדרכתי אותו לעבר כפות הרגליים.
כאן הוא עשה טעות ועבר דרך מקום מועדף אחר, ואז בעדינות, אמרתי לו- לא לשם מותק, לך לאן שהיד לוקחת אותך. הצוואר שלו נרפה, והוא עקב אחר היד המדריכה בתשומת לב רבה. כשהגיע לאצבעות רגלי הימנית החל לנשק אותן, ואז למצוץ אותן, כך משך רבע שעה.
כשנמאס לי המשכתי להדריך את הראש שלו למקומות אחרים. וכך, ערום, הוא נשאר על ברכיו שעה ארוכה, מענג אותי למוות.
וכעת השאלה הבלתי נמנעת,
האם ישנו גבול מסוים, דקיק, שאפשר לשים עליו את האצבע, בין גבר שאוהב לענג ולפנק ללא גבולות לבין סאב כהגדרתו בפורום אלפוני? האם יכול להיות שברוב מזלי התברכתי בסאב בלתי מודע? (שהוא גם גב-גבר במיטה)?
לפני 14 שנים. 6 ביולי 2010 בשעה 13:44
