לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שושן ויש בו קוץ

EAT ME. DRINK ME. READ ME
לפני 13 שנים. 18 ביולי 2010 בשעה 23:00

ביקור בעיר ילדותי, נוף מדברי ואויר טוב, חם ויבש, תחנה מרכזית רועשת עמוסת פושטי יד.
סוף שבוע של שקט. מי ידע שדווקא שם, מכל המקומות, הנפש באמת מסוגלת לנוח. לרבוץ מבלי להרגיש את חוסרו של דבר כלשהו, לתכנן תכניות בחמש דקות.
פשוט לשוטט ברחובותייך עירי, לנשק את המקומות הקדושים לי בך, לגעת באמצעך- אין טובה ממך בערים או פשוטה ממך. במרכזך את היית ונשארת שלי. הסמטאות הכמוסות שלך טבועות במוחי כחותם שלא נמחה, שלא ארצה לעולם לשכוח. המקום ההוא בו כיליתי ימים כלילות, שטופי שמש וגשם, שנים שלמות מנערותי- עומד עדיין, בית קטן שאין בינו ובין שאר המבנים העתיקים סביבו ולו דבר, תזכורת ושארית של הנתח ההוא מחיי. באתי שמה, נתתי לרגליי מנוחה על המדרגות בקדימת המבנה, אותן מדרגות עליהן הכרתי בנים בגיל צעיר מדי, עליהן עישנתי סמים וסיגריות נובלס בגיל צעיר הרבה יותר מדי, עליהן ניגנתי על גיטרה ועל מפוחית ושרתי וריכלתי ואהבתי ושנאתי וקינאתי ונישקתי ושיחקתי אמת או חובה, עליהן הלך לו תומי לאיבוד.
אם יש הגדרה באבן שושן לערך נוסטלגיה, אזי השעה שביליתי על מדרגות המקום העזוב ההוא לבדה היא הגדרה מדויקת פי עשרות מונים.
מרגע שעיני נחו על הבית, מיד דמעו כמו ראו מכר ישן ואהוב עד מאד, שהשנים והמרחק הפרידו בינינו למורת רוחנו. בכיתי כל אותה שעה, וצחקתי מפעם לפעם, נזכרת ברגעים הילדיים, הקמאיים, המטופשים ובנשיקות הראשונות. היה לי טוב לדעת שהסניף עבר והבית נותר עזוב. פירוש הדבר עבורי הוא כי התקופה שהיתה, שלי היתה, פרטית, ושל חבריי למדרגות. שהדור הצעיר של בני העיר יכיר תקופה משלו, על מדרגות אחרות. אך הבית-פרה היה ונשאר שלנו.

הביקור הזה כה פרטי היה. כמו באתי לרומן קצרצר. את מרבית הזמן אף ביליתי בבריכה בוילה במושב, גופי השחים וכעת מוכן ומזומן לבאות.
יש משהו בגון הברונזה הזה, הגורם לי לרצות להיות מופקרת מתמיד.
זו גם הסיבה שכמעט ופותיתי לרומן קצרצר מהסוג האמיתי, על ידי הגבר האחרון בעולם הזה שעוד קיימת בי חולשה כלפיו. אך הפעם, בניגוד לפעמים כה רבות בעבר, מה שיש לי טוב יותר מכל שקיקו של הפתיין הממוצע או המיוחד. אז סירבתי לחולשה שלי. אפילו שעישנתי סמים. אפילו שהייתי רחוקה. אפילו שאת הפתיין אני מכירה שנים רבות. סירבתי מפני שהציפור המונחת לי ביד מישירה אלי מבט אוהב, ושתי עיניה הגדולות-שחורות אומרות עתיד מבטיח בתור מספר אחת.
והרי, אני אוהבת את הציפור הזו, שרועה שקטה ובוטחת בכפי.

קיפוד - לא נשמע כאילו הלכה תמימותך לאיבוד.
אני חושב שדווקא ממרומי גילך
או לפחות גילי, שהיא 27,
לשבת על המדרגות ולעשן נובלס וסמים בגיל צעיר מידי ולנגן במפוחית,
זה שיא התמימות
והיא נשמעת מתוקה, נעימה ורחוקה עד כאב.
וזה טוב
וזה חרא
וככה זה צריך להיות :)
לפני 13 שנים
צארינה - הדבקת נעץ על המקום המדויק.
נעימה ורחוקה עד כאב אכן.. ימים שלא ישובו.
לפני 13 שנים
קייסי - אנחת עונג, ילדונת.

*הימים ההם אולי לא ישובו, אבל יגיעו ימים נפלאים לא פחות.
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י