לפני 10 שנים. 30 בנובמבר 2013 בשעה 16:31
זה כמו לדבר על המוות שלך עצמך,
תחושת אי נוחות שכזאת
שמתעוררת כשמדברים על משהו שלא אמורים ממש לדבר עליו...
כמו העובדה שכל יום בין 18:00 לערך ועד 8:00 למחרת יש לך חיים אחרים.
הידיעה הזאת מוזרה לי.
עדיין.
אחרי שנה וחצי.
חיים כפולים.
אישה.
ילדים. אתה אבא. אתה מאה אחוז אבא. למה גם כשאני אומרת את זה בקול רם, זה עדיין לא מדגדג?!
מה שכן, זה מזכיר לי איפה אני יכולתי להיות היום ואולי טוב שכך...
לפעמים אני חושבת שאם נדבר עליה זה יגרום לנו להפסיק
כי זה שם את הדמות שלה מול העיניים,
למרות ששנינו יודעים שזה לא עוזר
אפילו התמונות בפייסבוק שלה לא עושות את העבודה.
חברה מספרת על רומן של 40 שנה. חברה אחרת על 10 שנים.
האם זה הגורל שלי? נקבע מלמעלה בדיוק כמו המוות.
נעים לי מידי מכדי להפסיק...?
