כל סאבית מתחילה מכירה את הסיטואציה.
הציות הוא כמו קיר אש שצריך לעבור אותו.
צריך להלחם בהתנגדות הפנימית שאומרת לא, שאומרת לא ללכת לשם,
באנטי שבפנים, ובכח הרצון הפנימי לחדור אל תוך גרעין הנשמה, להלחם ולמסור את הנפש לידי אדונך.
צריך הרבה כח כדי להכניע את הקול הפנימי,
את הסכינים שחותכות בפנים ומזילות דם כל אימת שאת צריכה לרדת אל ברכייך ולהכנע לו, לאדונך.
אבל שם הכח, שם העוצמה, שם ההתמסרות, שם ההענקה האמיתית שלך לאדונך.
הקול בפנים לא מרשה לך להסכים, הלחש הפנימי אינו מרשה לך לעשות בדיוק מה שאדונך אומר.
דרושים עצבי ברזל ורצון גדול מהיקום כולו, אבל שם ההתמסרות, שם הכח היודע להעניק והיודע לתת.
שם הכח החזק מכל האומר לסאבית לנשוך את הלשון, להלחם בחבטה שהיא מרגישה בבטנה,
להלחם נגד האגרוץ בפנים שממריד אותה ולא נותן לה לרדת מול אדונה,
כח להכנע לו ולקבל אותו כאדון שלה.
הרבה כח שמחכה להרבה הערכה. מתוך אהבה.
צריך גרעין אמיתי של אש בפנים כדי להתגבר על היצר שממריד, שלא מסכים להכנע,
שאומר לסאבית אל תרדי, אל תכנעי, אל תסכימי, תלחמי. זה קשה, זה מאד קשה.
אתה, כאדון שלה, אל תקבל זאת כמובן מאליו
היכולת להתגבר על זה הוא המקור להרבה הערכה שמוענקת לסאבית האמיתית של האדון.
המלחמה להשגת הכניעה של הסאבית היא הדדית, היא לא שלה לבד,
היא לא לבד נלחמת אלא בעזרת אדונה. בלעדיי ההדדיות אין דרך.
המסלול הנתיב האופק להתמזגות שבאה מתוך תחושה עמוקה של רצון לרצות, להעניק, לתת בלי גבולות,
להכנע לאדונך ולתת לו את עצמך. להשתחרר וליפול אל ידיו.
לתת לו את מושכות החיים ולומר בלב -
עשה בי ככל שתרצה. אני שלך.
