את מביטה בי ואני בך. שניות ראשונות של הפרפרים שבלב.
כל פעם מחדש.
ואז אני אוחז בראשך ובלי לשאול מביא את פיך אלי.
מצמיד את הפה שלך אלי ומנשק אותך על הפה.
מרגיש את הרטיבות שלך.
את מתנגדת בשניות הראשונות.
מסתכלים מסביב, לוחשת. העיניים שלך מתרוצצות, אבל אותי זה לא מעניין.
אני אוחז בשיערך בידי. תופס אותך בשיער חזק חזק כך שלא תוכלי להזיז את הראש שלך ממני.
את הפה, את השפתיים. נועל אותך עם הידיים שלי אלי. ואחרי שאת נעולה במקומך וצמודה אלי אני מתמכר אל האהבה.
אחרי שאת לגמרי בידיים שלי, אחרי שאת לא מסוגלת לזוז אפילו אם את רוצה,
אחרי שכל תזוזה רק תכאיב לך את יודעת שאין לך ברירה.
את בידיים שלי ואני מחליט איפה יהיה הראש שלך ואיפה הפה.
וגם איפה את. נשמתם גופך. ואז. אחרי שההכרה שלך הבינה שאין ברירה, את נעולה ..
את מתמוססת. נופלת אל תוך תהום האהבה שלנו ומתמכרת אלי. נותנת לי את כל עצמך ועוצמת עיניים.
אחרי אותה שנייה, אחרי אותו רגע גם לך כבר לא אכפת מה קורה מסביב. ואז את הופכת להיות שלי.
העיניים שלך משתנות והלב שלך מתחיל לדבר. אחרי הנשיקה הארוכה הראשונה, אחרי שלקחתי אותך,
אחרי שהעברתי את הלב שלך אלי, אחרי שכבשתי אותך מחדש אז אני מניח לך.
עכשו זוזי חזרה אל הכיסא שלך. מרחיק אותך ממני ולוקח אותך אל המקום שמחכה לנו. באמת לקחת אותך.
להפשיט אותך ולקחת את גופך. לחדור אלייך, לזיין את נשמתך שמחכה לי. למעוך אותך ולהרגיש שם כמה את שלי.
כמה את רוצה, כמה את משתוקקת, כמה את לא מסוגלת בלי. בלי להיות שייכת. בלי לתת בלי להתמסר. כמה את צריכה. עד הסוף.
לא, לא .. אל תלך, את תמיד בוכה לי בסוף. רוצה עוד.
אף פעם לא מספיק לך.
תמיד צריכה עוד. תמיד אחרי מרגישה כמה פעור הלב שלך.
כמה הוא חסר. אותי. שפחה שלי.
אני אוהב אותך כשאני מחזיק את שיערך בידיי. חזק. לא נותן לך לזוז. נעולה אצלי.
אני אוהב אותך כשאת על ארבע מולי ואני מצמיד אותך אל פינת הספסל ודוחף אותך עד שאין לך לאן לזוז.
מעמיק את הזיין שלי בתוכך, עד שכואב לך עד שאני שומע את זעקת החדירה אלייך.
אני אוהב אוהב אותך כשאת מנסה להתנגד, להרים ראש ואני מוריד אותך למטה. בכח. עם היד שלי.
סוטר לך על התחת.
שקט, אני מרעים בך. שפחה שלי.
עד הסוף. לא מוותר.
אל תזוזי. ושם את. שם את צריכה להיות. שם המקום שלך.
מקום האהבה והכניעה. להיות שפחה שלי.
להבין שאת שלי .. לחלוטין. שפחה כנועה ואוהבת.
שלי !!!
