הסטירה הגיעה כמו פצצה, הפרה את שיווי משקלה ופרעה את שערה. כשאני רועם
בקולי ואומר כי חוצפה גדולה היא להיכנס לדבריי בזמן ההכתבה וכי איני מוכן לסבול זאת.
"את בטוחה שאת במקום הנכון עבורך?" שאלתי בטון קשה.
והיא המומה לא מעכלת מנסה לרצות, משתדלת, מתנצלת.
"קרבי אלי?" אמרתי, אחזתי בזרועותיה בחוזקה, הרמתי אל פני ולחשתי :
"אם את רוצה את העבודה, את צריכה להוכיח שאת שווה אותה!" אמרתי, ועזבתי אותה לצנוח על עקביה ברעד.
והיא מבולבלת, רוצה מאוד, זה חשוב לה, לפחות עוד פעם לעשות את זה כמו
שצריך. ואני בחיוכי הקטן מסמן לה להתקרב, "יותר קרוב,,, עכשיו פתחי את החולצה."
הפקודה הייתה תמוהה בעיניה, מה עם הניסיון הנוסף. אך לא העזה להוציא מילה.
כשהבחנתי בהיסוסה אחזתי בשולי חולצת המשי הלבנה וקרעתי אותה מעליה בתנועה חדה.
הבטתי בזלזול על חזיית התחרה שחפנה את שדיה, ואמרתי "לעבודה הזאת את צריכה להגיע בלי חזיה,
זה אחד הכללים. ומה עם תחתונים ? אני מאוד מקווה שלא טרחת ללבוש,,, תורידי תורידי!"
עדיין המומה עמדה כלא מאמינה כששמעה את המילים נורות לעברה.
ואני בלי היסוס, בלי לתת לה אפשרות להבין, מטיח אותה לריצפה בסטירה מצלצלת חסרת פשרות.
את הבעיטה הרגישה בין צלעותיה, באותו הרגע האוויר נעלם מראותיה.
"את לא שווה הרבה, אני כבר רואה," ירקתי בשקט אכזרי.
כשניסתה לאסוף עצמה ולהתרומם מהרצפה הבחינה בי עומד, מביט מהחלון הענק כשגבי אליה.
"בואי הנה," הרעים. והיא מנסה להתרומם, נפשה מסרבת אך גופה לא נשמע לה.
היא מוצאת עצמה לצידי, ליד החלון הגדול המשקיף אל העיר הפרוסה לפנינו כמשטח אפור.
אנו עומדים שם בשקט מחריש. רועדת, מרגישה מושפלת ובכל זאת נמשכת אלי כמו מגנט.
גופה קפוץ, כולה מקווצת, רק הלחלוחית בין רגליה מרמזת על הסערה המתחוללת בה.
הדקות עוברות ואני לא זז, היא פוחדת אפילו לנשום.
לפתע שלחתי יד גדולה וחזקה, משכתי בפראות בשיערה הארוך, מנער את ראשה לאחור,
מצמיד את גופה לחלון, ידי השניה, מפשילה את חצאיתה מעליה,
מפסקת ומחדירה אל בין רגליה אצבעות ארוכות המגלות את הרטיבות החמה הניגרת ממנה.
צחוקי הפרוע צרב את אוזניה. "את אוהבת את זה, הא? אולי את בכל זאת טובה למשהו,"
אמרתי והמשכתי לחדור באצבעותי בכוח לתוכה.
אנחה נמלטה מפיה.
"שיתקי!" ציוותי, "אני לא רוצה לשמוע אותך!"
ידי נעלמה מתוכה באחת, ורק אחיזתי הבלתי מתפשרת בשערות ראשה, התהדקה.
עמדה מרותקת למקומה בלי יכולת לזוז או להביע את מחאתה.
הכאב חדר לתוכה באחת. כובד משקלי הצמיד את גופה הלוהט לזכוכית הקרה.
חדרתי לאחוריה בעוצמה, כאילו מנסה לשפדה או לבקע את גופה לשניים.
הצעקה הרמה שהשתחררה מגרונה החנוק, גררה אחריה משיכת שער עזה ומכה צורבת על ישבה העגול והענוג.
המכה הלהיטה אותה ושיחררה מערבולת תשוקה אדירה שהטריפה עליה את דעתה.
חדירותי הפכו חזקות יותר ומהירות יותר, כף ידי הגדולה לא נחה והמשיכה להכות על אחוריה. הכאב האכזר ניקב את גופה.
כשפניה הלוהטות צמודות לזכוכית, הבחינה בזוית העין בדמות העומדת בחלון שבבניין הנשקף מולה,
הדמות התבוננה ולא משה ממקומה, גם אחרי שנדמה היה שהבינה את אשר ראתה.
העובדה שזר רואה אותה במצבה, העבירה רטט חדש ולא מוסבר בגופה,
העלתי אותה בנחשול לפסגת התשוקה, וכשהרגישה את זרימתי החמה בתוכה,
הגיעה אל פורקנה בסערה שמעולם לא ידעה כמותה, הסערה חזרה על עצמה שוב ושוב,
ככול שהמשכתי לתלוש להכות ולא לעזוב, איבדה את עצמה בתוך העונג הנמהל בכאב האין סופי...
